נורמית/ פרק שמיני

מצאתי את עצמי במסדרון לבן, מנורות לבנות שהיו שקועות בתקרה במרחבים קבועים גרמו להכל לסנוור אותי, אבל לא היה לי אכפת מזה הלכתי במסדרון בעקשנות, אני רק צריכה למצוא את היציאה, זה הכל.
העיניים שלי סירבו להתרגל לאור המציק וככל שהמשכתי ללכת האור רק עשה לי יותר ויותר סחרחורת. נשענתי עם יד אחת על הקיר מנסה להמשיך במסלול ישר כמה שיותר, אולי זו המכה שקיבלתי בראש מהפגישה הצמודה שלי עם הקיר? מה שזה לא יהיה הייתי קרובה לאפיסת כוחות, כבר יכולתי להרגיש כבר איך עוד כמה צעדים אני אפול על הרצפה.
ואז ראיתי אותו, עומד מולי, מחייך כאילו כלום לא קרה, כאילו זה הדבר הכי טיבעי בעולם, אותו חיוך שכל כך אהבתי, שתמיד ניחם אותי.
רצתי אליו עם דמעות בעיניים, אז מה אם הוא זה ששיקר לי כל החיים? אז מה אם הוא יצר אותי רק כסיפור כיסוי, הוא החבר הכי טוב שלי, ולראות אותו הוכיח לי שלא משנה מה קרה אני תמיד אסמוך עליו.
חיבקתי אותו עם דמעות, מתחילה לבכות בקול שלא שלי, הרגשתי יד חמימה מלטפת את השיער שלי, אפילו לא שאלתי את עצמי איך זה שאני יכולה לגעת בו כשהוא לא באמת קיים.
"זה היה קשה נכון? אני מצטער, לא התכוונתי שיהיה לך כל כך קשה." הוא לחש מחבק אותי, באמת הרגשתי נחמה, שמישהו דואג לי.
"את סומכת עליי? אני יודע שזה כנראה בקשה מוגזמת, אבל בבקשה, בואי." הוא החזיק את היד שלי בעדינות, לא היינו צריכים יותר מזה, שנים של תקשורת חיברו בינינו במעט מילים, הייתי יותר קרובה אליו משהייתי לכל אחד אחר בעולם.
הלכנו דרך מסדרונות, מבעד לדלתות נעולות שנפתחו למגע היד שלו, הכל בשקט מוחלט. שנינו מתנחמים במגע היד של האחר, לא היינו צריכים מילים, שכשהסתכלתי בחלק מהחלונות לתוך חדרים ריקים ראיתי את ההשתקפות של עצמי. נער אלפי רץ לבד במסדרון, ריין לא הופיע בהשתקפות.
הוא פתח דלת לחדר חשוך לחלוטין ורץ פנימה מחזיק אותי, המשכנו לרוץ בחושך המוחלט, ולמרות החושך ראיתי אותו כמו באור יום. רץ ומחזיק לי את היד, השיער שלו עף מאחוריו ומבט נחוש על הפנים שלו.
אחריי שלוש דקות נעצרנו, באמצע החושך, רק הוא ואני. הוא תפס את היד השנייה שלי, וככה עמדנו במעגל.
"תודה, שבחרת להציל אותי." הוא חייך והסתכל למעלה, לחושך הלא ידוע.
"מה עוד ציפית? שאני אשאיר אותך למות? הרי כבר דיברנו על זה לא? מהרגע שסיפור מתחיל תמיד אפשר לדעת איך הדמות תפעל." צחקתי מנסה להעלים את האווירה הכבדה שהייתה עלינו.
"עכשיו תורי להציל אותך, הרי אם אנחנו בסיפור, אני לא אנטוש אותך למות נכון?" הוא חייך כשאור נדלק מתחת לרגליים שלנו, מעגל קסמים ענקי שזהר בחושך, חומות של אור יצאו ממנו רוקדות סביבנו כמו הזוהר הצפוני בלילה, בכחול, אדום, צהוב, ירוק, ורוד, כתום, תכלת כמו קשת בענן ענקית.
יכולתי לראות צורות באור, עצים, פרחים, אנשים שרוקדים ביניהם, עוברים ממעגל אור אחד לשני, מדלגים בין החושך לאור, צוחקים מאושר.
"אני לא יכול לעשות בשבילך הרבה, את קסם שקיבל תודעה עצמית, גם אם אני איעלם ואת תישארי… קוסמים אחרים לא יתנו לך להתקיים, את סכנה, קסמים עם תודעה הם דברים חזקים מאוד ובלתי צפויים." הוא חייך אליי בעצב.
"אז אני אפרד ממך, כנראה שלנצח, אבל בבקשה… אם את חושבת שאת יכולה, בואי למצוא אותי שוב." הוא חייך.
"אז אני לא יראה אותך יותר?" לחשתי עם דמעות, ריין, החבר הכי טוב שלי מהיום שאני זוכרת את עצמי. גם אם הוא גרם לי לחשוב ככה, השיחות שלנו במשך שעות הן לא שקר.
כל הפעמים שצחקנו וחייכנו ביחד, שהיינו מסתכלים בעננים, שסיפרנו אחד לשני בדיחות, שדיברנו על כל שטות קטנה בחיים שלי.
"אולי לא, ואולי כן… זה תלוי רק בך מהיום." הוא חייך ועזב את הידיים שלי, ובלי לזוז הופיע מחוץ למעגל הקסם, משאיר אותי לבד. חומות האור מנעו ממני מלהתקרב אליו, והן רק זהרו יותר ויותר, עד שהן הסתירו את הדמות שלו.
האורות התחזקו יותר ויותר, הכריחו אותי לעצום את העיניים, ובהבזק אור אחד גדול הכל נגמר.

לא העזתי לפתוח את העיניים שלי, אבל לא הייתי צריכה כדי להבין שמשהו לא בסדר.
שמעתי ציפורים, הרחתי ריח של פרחים ודשא, יכולתי לשמוע קול של נהר מבעבע לא רחוק ממני, יכולתי להרגיש אור שמש על העפעפיים שלי, אבל הייתי בחדר חשוך עד לפני שנייה, איפה אני עכשיו? מה ריין עשה לי?
כשסוף סוף פתחתי את העיניים מצאתי את עצמי בשדה פרחים גדול, הפרחים היו כל כך גבוהים שהם הסתירו נחל שיכולתי לשמוע שעובר ביניהם, כשהסתכלתי מעליי יכולתי לראות עץ ענק שמטיל את הצל שלו על כל הסביבה, האוויר היה קר ממה שהייתי רגילה, ועוד משהו… כמו ריח מוכר אבל זר, ואז התחלתי להשתעל.
מצאתי את עצמי נופלת על האדמה מתקשה לנשום, מוחצת פרחים בכל כך הרבה צבעים שתהיתי אם זו רק הסחרחורת או שבאמת קיימים כל כך הרבה צבעים בעולם, ומאז שעברתי לגוף הזה זו הייתה הפעם הראשונה ששקעתי לחושך.
ומה אם אני לא אתעורר? זו הייתה המחשבה האחרונה שעברה לי בראש.