נורמית/ פרק שביעי

השעמום, יכולתי לשמוע את השניות זוחלות בראש שלי, מתברר שלהיות אלף זה דבר משעמם לחלוטין. עכשיו אני מבינה למה תמיד מתארים אותם כאנשים רציניים, חכמים ושלא עושים החלטות בקלות ראש אלא חושבים לפני זה. כי כשאתה לא צריך לאכול, לשתות או לישון מתברר שיש לך את כל הזמן שבעולם רק לחשוב.
אז מתברר שלהיות כלואה בחדר שיש בו רק מיטה ומראה זה משעמם לחלוטין, אם לא ניחשתי את זה כבר ממקודם, בהתחלה חשבתי שכל הקטע שאני אשליה ושכל החיים שלי הם שקר אחד גדול יעסיק אותי יותר. אבל אני מניחה שאחריי יומיים שחשבתי על זה, בסופו של דבר כבר נגמר על מה לחשוב. זה לא שלחשוב על זה יותר ויותר ישנה את המצב, אני אשליה, פיתחתי מודעות עצמית וכל החיים שלי הם שקר.
סך הכל סיפור די נורמלי, מישהו מגלה שהזיכרונות שלו הם שקר והוא עומד להימחק או שטות אחרת כל שהיא. זה קורה, מה שמעודד הוא שכמעט תמיד יש לזה פתרון, ואם אין אז בדרך כלל אחד מהצדדים מוותר על הגוף אחריי שהיו לו חיים מספקים. הרי לכל הסיפורים תמיד יש סוף טוב.
הייתי מתנחמת בזה אם לא היה לי כל כך משעמם עכשיו, אני לכודה כאן בדיוק שישה ימים, שבע שעות, ארבעים ושלוש דקות ועשרים ושבע שניות, מי היה מנחש שלאלפים יש שעון פנימי מדויק במידה יוצאת דופן? אולי בגלל זה הם לא מאחרים לשום מקום. ומתברר שכשהחושים שלך מתחדדים והמחשבה נהיית יותר מהירה כל שנייה נראית כמו נצח.
משעמם לי כל כך… מה רציתי? חיים נורמליים? לא להיות אשליה שאיזה אלף מטופש שמתחבא מהמשטרה יצר? אם הייתי יכולה לראות עכשיו את ריין הייתי מרביצה לו, מצד שני אולי לראות אותו עכשיו מסמן לחלוטין שאיבדתי את הראש. הרי אני ריין עכשיו, אז לראות אותו זה פחות או יותר הוכחה שהשתגעתי.

שמונה ימים, שש עשרה שעות ושלושים דקות בדיוק. עדיין משעמם לי לחלוטין, כבר הבנתי את התכנית שלהם, לכלוא אותי בחדר שבו אני מוגנת ושום דבר לא יכול לפגוע בי עד שריין מתעורר. ניסיתי לפתוח את הדלת כל כך הרבה פעמים, למצוא פרצה בחדר, למצוא משהו לפגוע בעצמי איתו ולגרום להם להיכנס לחדר כדי לטפל בפצעים ולתת לי הזדמנות לברוח.
כלום.
המראה יותר עמידה ממה שהייתם חושבים, וגם כבר הבנתי שזו מראה דו צדדית, כלומר הם צופים בי בצד השני, מי זה הם לא ידעתי, אבל ידעתי שהם שם. הרי מישהו היה צריך לשים אותי פה ועוד להביא לי את הפתק ההוא(שהוכיח לי באופן חד משמעי שחתכי נייר זה עונש נורא כואב מהיקום ואי אפשר לעשות אותם בכוונה). מצד שני יכול להיות שהגוף האלפי הזה פשוט עמיד בצורה יותר משמעותית מהגוף האנושי שהייתי רגילה אליו.

עשרה ימים בדיוק.

שבועיים ושלוש שעות.
אני חושבת שאני משתגעת, מעניין אם מחפשים אותי בחוץ, או שכל הקטע שבו אני אשליה פשוט נמחק מהראש של כל מי שהכרתי בדיוק כמו כשהופעתי.

חודש.
זה מדהים שגם חודש בלי מקלחת או לסרק את השיער(הארוך באופן מטריד) או להתגלח(בנים צריכים להתגלח לא? כי אני עדיין לא גידלתי זקן, קצת חבל החלק היחידי שחיכיתי לו) חודש בלי אלה ואני עדיין נראית(או נראה?) מדהים, אולי כל הקטע שאני אלף כרגע משפיע, כי אני פשוט נראית מדהים, יכולתי עכשיו ללכת על השטיח האדום בבגדים המרופטים האלה ועדיין להיראות הכי טוב שם.
או שאולי אני פשוט משתגעת.
טוב, די, אני חייבת לצאת מכאן איך שהוא, הם רוצים את ריין? הם יקבלו את ריין. התיישבתי על המיטה והשפלתי מבט, הורדתי את המשקפיים שלי וניגבתי אותן בעצבנות בחולצה, בדיוק כמו שראיתי את ריין עושה מאות פעמים.
\"ס-סליחה… א-אני…\" הרמתי את המבט טיפה למראה ואז הסמקתי ממש, מתברר שהשליטה שלי על הגוף הזה עוברת את השליטה שלי על הגוף האנושי שלי(אני סוף סוף מצליחה להזיז את האוזניים שלי, הישג שלא הצלחתי להגיע אליו עד עכשיו), השפלתי את המבט שוב ושמתי את המשקפיים.
שמעתי את הדלת נפתחת וצעדים קלילים שהיו יכולים להיות שייכים רק לבחורה בתת משקל רציני(אני נשבעת שכל הנסיכות והנערות הקסומות מרעיבות את עצמן כדי להיראות כמו שהן נראות, זה לא בריא, שמישהו יגיד להן שלאכול זה משהו שצריך לעשות כדי להישאר בחיים) אבל זכרתי להשאיר את המבט שלי מושפל \"ת-תודה שב-באת…\" לחשתי מסמיקה עוד יותר, באמת ריין אתה כזה מגוחך ליד אנשים.
\"מה קרה ריין? מפחד שהאנושית עשתה משהו מביך כשלא היית בשליטה? חוץ מלהסתכל על עצמה שעות במראה לא קרה כלום.\" טוב זה לא שיש כאן משהו אחר לעשות! טוב וכן אני חייבת להודות שאני נראית נהדר… היא התיישבה לידי, חצאית ורודה עם מלמלות ושרביט ורוד שהונח לידה. הנערה הקסומה, זהו, ניצחתי.
\"ל-לא ז-זה שפשוט…\" חטפתי את השרביט הוורוד ורצתי לדלת הפתוחה, באמת כמה מטומטמת את יכולה להיות? להניח את השרביט שלך ולהשאיר את הדלת פתוחה. בום קטע אותי כשנתקעתי בקיר בצד השני של הדלת בעוצמה חזקה. איך הספקתי להגיע עד לכאן? כן אני יודעת שאלפים יותר חזקים ומהירים, אבל עד כדי כך? נעלתי את הדלת מאחוריי והצמדתי את השרוול של החוצה לאף שלי מנסה לעצור את הדימום.
טוב, עכשיו רק צריך למצוא את היציאה של המקום הזה, איפה אני בכלל?
נ.ב. לעצמי, מעכשיו כל פעם שאני רצה, להשגיח שאני לא נתקעת בקיר, זה ממש כואב.