נורמית/ פרק עשר

מהר מאוד התרגלתי לחיים עם הפיות, מבלה את כל זמני איתן, במהלך הלילה היינו נמצאים בשדה למטה, מסתכלות על הכוכבים או על הפרחים, ביום היינו מטיילות בין הענפים, מוצאות כוורות של דבורים מלאי דבש, ענפים שלמים מכוסים בפרחים יפיפים ומפלי מים שצנחו במורד העץ כשירד גשם, נותנים להכל מראה רענן.
הן היו רוקדות במעגלי אור יפיפיים כל הזמן צוחקות ומפזרות עליי את האבקה שלהן, אחריי כמה ימים כבר נצצתי בעצמי, קורנת אור בדיוק כמוהן. הייתי כל כך מאושרת, מי ידע שחיים לא נורמליים יכולים להיות כל כך מהנים? הן היו מביאות לי מידי פעם פירות מוזרים לאכול בטעמים שבחיים לא חשבתי שאני אוכל לטעום, קרני שמש, קשתות בענן ועננים רכים ולבנים, רק ככה יכולתי לתאר את הטעמים האלה שגרמו לי לצחוק וללשון שלי לדגדג.
הן היו מדברות בצלילי פעמונים כל הזמן, לא הבנתי מילה אך הן היו מצחיקות אותי תמיד וגורמות לי לחייך.
תודה שהבאת אותי לכאן ריין, אני באמת מאושרת.
איבדתי את תחושת הזמן, בהתחלה קצת חששתי מזה, אבל מהר מאוד פשוט שמחתי. לא היה אכפת לי יותר ממה שהדאיג אותי פעם, מריין, מהימים שחולפים, מהעובדה שאני בגוף שלא שייך לי. הפיות העלימו את כל הדאגות שלי כמו עלים ברוח, היו מאות מהן ותמיד היו חלק שהיו יושבות לי על הכתפיים או עושות צמות בשיער הארוך שלי מבליטות את האוזניים המחודדות שהיו שלי עכשיו.
אז מה אם אני בן? אז מה אם אני לא אראה את ריין יותר? אני… מאושר.

הזמן עבר כל כך מהר שבקושי שמתי לב, הפיות היו מביאות לי מתנות, בגדים שעשויים מקורי עכביש ומעלי כותרת של פרחים שלעולם לא ינבלו, קשת מענפים של העץ, חצים עם נוצות שנשרו מכנפיים של ציפורים שקיננו בעץ. תמיד היו לי שרשרות פרחים על הראש או על הצוואר. יום אחד שמתי לב שאני בלי משקפיים יותר, לא זכרתי מתי הורדתי אותן, אבל זה לא הטריד אותי, ראיתי מצוין.
יום אחד ראיתי את ההשתקפות שלי בברכות שנקוו בשקעים גדולים בענפים של העץ, ראיתי אלף מהספרים הישנים, אחד שלא האמנתי שבאמת קיים, עם חץ וקשת, בגדים ירוקים וכסופים, מבט חד ופראי שכולו זוהר באור עדין. הייתי כל כך מאושר, לא הייתי זקוק לשינה ורחצתי בבריכות מים ענקיות שהיו מצטברות בשקעים שעל הענפים הגדולים, הפיות היו כל הזמן איתי, לא עוזבות לשנייה.

אני לא גדל, שמתי לב לזה מתי שהוא, השיער שלי בהחלט מתארך אבל לא יותר מזה.

כמה זמן עבר? כבר חורף, הכל כל כך יפה, טיפות שקפאו והפכו לקריסטלים שמחזירים אור כמו מיליוני יהלומים, שלג שמכסה את הכל בשמיכה לבנה… לא קר לי, למה? אני לובש גלימה מנוצות של ציפורי אש שנפלו, היא שומרת אותי חם.
ממתי יש לי אותה? זה החורף הראשון שלי פה לא?

באו היום שני אנשים, הם התכוונו לכרות ענפים מהעץ, קברתי את הגופות שלהם מתחת לשורשים כדי שיוכלו להיות תזונה לעוד פרחים ולעץ הגדול.

מתחיל להיגמר לי המקום לקברים, הפיות אומרות שהכל בסדר, הן ימצאו לי מקום חדש לקבור את האויבים שבאים להרוס אותנו. ממתי אני מבין אותן? או שתמיד הבנתי אותן?

חורף, הגלימה שלי כבר מרופטת כל כך, אחריי כל כך הרבה שימושים… אבל מתי השתמשתי בה? זה לא החורף הראשון שלי פה? הפיות אומרות לי שהכל בסדר, הן יביאו לי גלימה חדשה.

הגיעו היום הרבה אנשים, להרוג איזה מפלצת שהם אומרים ששוכנת בעץ והורגת את כל מי שמתקרב. איזו מפלצת? אני לא ראיתי אחת.

השדה משגשג, כל כך הרבה פרחים חזקים ובריאים, אני מניח שהדשן שלהם ממש טוב…
אם אני רק יצליח לזכור מה הוא, בעצם מה זה משנה? אני מאושר, אין מה לדאוג על דברים אחרים.

הגיעו היום שני ילדים, נראה שהם בורחים ממשהו. בן ובת, כנראה אחים תאומים עם כמה שהם דומים. הם נראים קפואים מקור בשלג הזה, וכל כך מלוכלכים בדם ובפיח.
הייתה שרפה איפה שהוא? אולי, הסתכלתי עליהם מחייך, כל כך חמודים וקטנים.
ואז הבנתי שהם בסכנה ראיתי מישהו מכוון עליהם חץ וקשת מהצד, זר שהיה מוכר למרות שלא זכרתי שראיתי אותו. שניהם מתכווצים מפוחדים, הבן ניסה להגן על הבת, האיש לא מיממץ, והסתכל בכלל הצידה, עליי, המבט שלנו התחבר.
לא! אל תפגע בהם! ניסיתי לצעוק אבל הקול שלי סירב לצאת, ואז משהו נראה לי מוזר, כאילו שהסתכלתי דרך מראה, על השתקפות, ואז הבנתי אני לא מסתכל על זה מהצד, זו השתקפות במפל שקפא בזמן שהוא נפל מאחד מהענפים, משקף את הכל כמו מראה מושלמת.
אבל אם זו השתקפות… אני זה שמכוון עליהם קשת? ממתי אני רוצח?! הנחתי את הקשת מזועזע, מה… מה הולך כאן? הם הסתכלו עליי מפוחדים.
"בבקשה… אל תהרוג אותנו… בבקשה…" הם לחשו עם קול רועד, הם מפחדים ממני? הפיות הגיעו, לא מפחדות מזוג ילדים, אבל הילדים התחילו לצרוח בפחד כשהן ראו אותן, למה? מה לא בסדר? למה המחשבה שלי כל כך מבולבלת? ואטית?
הילד הסתכל עליי במבט נחוש, מבט שהבין משהו שאני עוד לא הבנתי, הוא תפס לי את היד ומשך אותי לשלג, הוא לא היה חזק אבל הייתי כל כך מבולבל שלא התנגדתי, השלג סביבי נמס למים במגע עם החום של הגלימה. המים סביבי נצצו מכל האבקה הנוצצת שהפיות היו מפזרות עליי כל הזמן. ובבת אחת הרגשתי כאילו ערפל שהיה בתוך הראש שלי נעלם, וקלטתי מה עשיתי.
נהייתי רוצח, אבל לשני הילדים האלה אני לא אתן לגמור כמו שאר האנשים שהגיעו לעץ.
גם אם זה לא הרבה, את שני אלה אני אציל, ונשבעתי לעצמי בלב, אני לא אשפוך עוד דם אדם בחיים.