נורמית/ פרק חמש

״זה הסיפור הראשון לא?״ הכרתי את הסיפור הזה אבל רק בגרסה שונה מזו שריין סיפר לי.
״כן, רק שזו הגרסה של האלפים, היא שמורה אצלינו בקנאות גדולה שלא תעלם.״ כלומר זו הגרסה האמיתית, האלפים שחיים לנצח כנראה הכי טובים בשיעורי היסטוריה, אולי בעוד מאות שנים ריין יספר למישהו על הנורמית המוזרה שהתעקשה להישאר נורמית?
״ולמה סיפרת לי את הסיפור הראשון? החלטת להיות מורה להיסטוריה?״ הוא צחק והביט בי במבט שבחיים לא ראיתי אצלו, מבט עייף, לא אחד של עייפות פיזית, אלא אחד של עייפות נפשית ארוכה כאילו הוא צפה בכל כך הרבה דברים ולא הצליח לשחרר את האומללות.
״לא, מורה להיסטוריה זה לא עיסוק שנראה לי שאני ארצה לעשות.״ הוא ציחקק והמבט נעלם מפניו כאילו מעולם לא היה שם.
״אם אני אתחיל את הסיפור שלך, כמה תכעסי עליי?״ הוא התיישר לישיבה והביט בי.
״מה אם אני אספר לך שאין לי בררה? שאני חייב?״ הבטתי בו כועסת, מה? מה זאת אומרת להתחיל את הסיפור שלי?
״אבל בינתיים זה לא משנה, לכי לישון, הצרות של מחר הן הצרות של מחר.״ הוא הניח יד על המצח שלי ולפני שהספקתי להתנגד התעוררתי מהשעון המעורר שלי, היום התחלף, הוא הרדים אותי בכוח.
אלפים מטופשים עם קסמים מטופשים, חשבתי לעצמי בזמן שהתארגנתי במהירות לבית הספר, רצתי למטבח לחטוף ארוחת בוקר במהירות ואז ללכת למצוא את ריין ולהחטיף לו מכות, לצעוק עליו ועוד רציתי להספיק את זה בלי לאחר לבית הספר.
״חמודה? את מוכנה לשבת שנייה? אנחנו צריכות לדבר.״ אמא שלי נעמדה עם מבט עצוב בפתח המטבח.
״לא. ממש לא, זו התחלה של סיפור, התחלה קלאסית, את לא תיגררי אותי לזה אמא.״ נופפתי לה לשלום ויצאתי בריצה מהבית. כן בטח, כאילו שאני יפול לאחד מהטריקים העתיקים ביותר בספר, שיחה דרמטית עם אחד מההורים. גילגלתי עיניים, מה הסיפור של כולם היום? כמה אתם נחושים להתחיל את הסיפור שלי? ואז נעצרתי המומה מול דוכן עיתונים, כשהדמות של ריין מתנוססת על העמוד הראשי של כל אחד מהעיתונים. והכותרת הייתה זהה בכולם.
״כוכב נופל.״ חטפתי עיתון והתחלתי לקרוא בהלם.
״מחדל של המשטרה נעצר אחד המנהיגים של תנועת ההתנגדות ומחוסר אבטחה ברח ממשמורת השוטרים מאוחר יותר.״ נפלתי על הברכיים, מה? ריין? לא, זה לא הוא, לא הבחור התמים והחמוד הזה. זו טעות, זו בטח טעות. יד חזקה תפסה לי בכתף וסובבה אותי בכוח, מפילה אותי לישיבה מבולגנת על המדרכה, מולי עמדו כמה בני נוער מעט מהם נראו רגיל. מדי בית הספר השונים שלהם הסגירו את מה שהמראה שלהם כבר ממזמן גילה לכל מי שיסתכל, ערפד, מכשפה, שד, נסיך, גיבורת על, נערה קסומה ופייה. כולם לובשים סרט על הזרוע שלהם עם המספר אחת עליו. משטרת בתי הספר, ארגון של תלמידים כדי לשמור על הסדר בבתי הספר.
זה לא יכול להיות טוב, אולי הייתי צריכה להישאר היום במיטה? מאוחר מידי לזה? בבקשה רק תעזבו אותי, אני רק רוצה לחזור לישון ולהתחבא מתחת לשמיכה, זו בקשה גדולה מידי?
הם הביטו בי ואז הנסיך הושיט יד עם חיוך, ועזר לי להעמד על הרגליים שלי.
״סליחה עלמתי, ראינו אותך נופלת ודאגנו לך, אני מתנצל עם החבר שלי פה הבהיל אותך.״ הוא הצביע על השד, כנראה זה שסובב אותי בכוח, וקד קידה.
אוי, אתה בטח צוחק עליי ׳עלמתי?׳ מה אנחנו בימי הביניים? המכשפה ציחקקה, כאילו יודעת מה עובר לי בראש. לא, בעצם זו תכונה די נפוצה אצל מכשפות. היא קרצה לי מצחקקת, כן, היא יודעת מה אני חושבת. נאנחתי, זה כל כך מתסכל… אני רק רוצה לחיות את החיים שלי בשקט.
״תודה רבה לך.״ מילמלתי, אבא שלי בכל זאת נסיך, למדתי כללי נימוס בסיסיים… מאוד.
״אך איני זקוקה לעזרתך, או רוצה אותה.״ אני רק רוצה שתעזבו אותי, אני ממש לא רוצה להיגרר לסיפור שלכם.
״סלחי לי עלמתי אך אולי את ר-״
״לא.״ קטעתי אותו לפני שהוא יספיק להשלים את המשפט, טוב אז אולי נכשלתי בשיעורי הנימוס, אז מה?
״אבל אפילו לא שאלתי אותך האם-״
״לא.״
״בבקשה עלמתי אם רק תביאי לי-״
״לא.״ השד והמכשפה כבר התחילו לצחוק והנסיך נראה מתוסכל.
״זו רק בקשה קט-״
״לא.״ סובבתי אליו את הגב.
״לא משנה מה זה, אני לא רוצה לשמוע ולא מעוניינת לעזור.״ פניתי ללכת משם, למה כולם מתנהגים מוזר היום?
״את לא תסכימי להתחיל את הסיפור שלך גם אם זה כדי להציל את ריין?!״ הגיבור על צעק מאחוריי.
נעצרתי והסתובבתי.
״כלומר או שאני בוחרת בחיים רגילים, או שאני מצילה את ריין?״ לחשתי בתיסכול.
״לא, או שאת בוחרת בחיים רגילים והורגת את ריין לנצח, או שאת באה איתנו ואנחנו מראים לך את האמת.״ הפייה הושיטה לי יד.
נאנחתי, מהרגע שסיפור מתחיל תמיד אפשר לדעת מה הדמויות יעשו נכון? איזו בררה יש לי? מהרגע שזה התחיל לא הייתה לי בררה.
״כי את לא יכולה להרוג את החבר הכי טוב שלך.״ המכשפה השלימה את המשפט.
כן, אני לא יכולה.
אבל מה ביקשתי? חיים נורמלים? בבקשה… רק תעזבו אותי בשקט, חשבתי בזמן שאחזתי ביד של הפייה. המכשפה ציחקקה והעולם נעלם במערבולת של צבעים, בפעם הבאה שפתחתי את עיניי ראיתי את ריין לבוש בחולצה רפוייה ומכנס פשוט מביט בי בהלם.
רצתי אליו עם דמעות והבטתי בו רץ אליי בחזרה עם דמעות מעבר למשקפיים שלו.
ואז נתקעתי במראה שהייתה בקיר, ואיבדתי את ההכרה.