נורמית/ פרק ארבע, המלאכית

הנערה ישבה לה בשקט בכלוב, שלשלאות מתכת כבדות כובלות אותה לעוד נערות ונערים שישבו איתה צפופים בכלוב. מידי פעם אחד מהם נמשך החוצה והועמד בכוח על במה, כשאנשים שונים זורקים מחירים לאוויר.
מכירת עבדים, היא כבר הכירה את הנוהל, זה לא הייתה פעם ראשונה שהיא הועמדה למכירה. כשהיא נשארה אחרונה בכלוב, מלוכלכת, בודדה, נשמע קול.
״ולפריט האחרון שלנו, מוצר נדיר שנלכד בפשיטה על שיירות סוחרי העבדים במזרח, מלאכית!״ היא נמשכה בכוח מהכלוב, הכנפיים הלבנות שלה שהיו מלוכלכות בזוהמה נפרשו בכוח על ידי איש אלים, לא היה לה אכפת, לעוף היא גם ככה כבר לא יכלה. כן, כי היא מלאכית ״שנפלה״ מגן עדן, רק שאין כזה מקום, מעולם לא היה.
המחיר התחיל בסכום מגוחך בגודלו ורק הלך ועלה, והיא, המלאכית שמלוכלכת בזוהמה רק הביטה בהם בעיניים מתות. כי אלה בני האדם שעליהם הופקדה לשמור, אותם אנשים שהמשיכו להרוג אחד את השני, לגנוב, לשקר, לפגוע. ואז כשהיא וויתרה, כשהיא החליטה שזה חסר טעם לנסות לעזור להם, הכנפיים שלה איבדו את הכוח להחזיק אותה.
והיא נפלה, התרסקה על האדמה אך לא טרחה לקום, לא ראתה בזה טעם, הדם זלג סביבה אך היא ידעה שהמוות שלה לא יגיע מזה, לא מפציעה.
וככה מאז שמצאו אותה היא עומדת למכירה, שוב ושוב ושוב. כשמי שקונה אותה מזדקן ומת והיא ממשיכה להישאר צעירה, להביט בעולם בעיניים מתות.
היא ראתה ילדים נקרעים מזרועות אימותיהם, נערים ונערות נהרגים תחת עבודה כבדה בשיא חייהם, אנשים נהרגים במלחמות, בריבים. ורק היא נשארת, אולי מידי פעם היא הספיקה להיקשר לאדם אחד, אך הוא מת יותר מהר משהיא הספיקה להגיב.
למה העולם כזה? הוא נוצר כגן עדן, הוא נוצר כמקום שהם יוכלו לחיות בהם באושר. אבל הם הרסו הכל, הם תמיד עושים את זה, הילדים שהיו איתה במכירות הפומביות היו מספרים אחד לשני סיפורים, על נסיכות, אבירים וגיבורים שיצילו אותם מהעולם הזה, סיפורים עם סוף טוב.
היא רק הביטה בהם בשקט, יודעת שאלו סיפורים ולא יותר. והנה גם הכוח שלה התחיל לדאוך, לאט, לאט, אך היא ידעה שהסוף יגיע בסופו של דבר.
מה הטעם? חיי הנצח שלה גם הולכים להעלם כמו גרגיר חול ברוח, כי מלאכים חיים על רגשות. והיא נשארה כקליפה ריקה, ועם זה הגיע גם המוות שלה.
ככל שהשנים עברו לא נשאר ממנה כלום, גם הגופה שלה הפכה לחלק מהאדמה. עץ גדול גדל במקום שבו היה קבר לא מסומן, של מלאכית בלי שם. העולם התקדם, המלחמות לא הפסיקו אך המצב בהחלט השתפר לאט לאט. והמלאכית, שכבר לא הייתה מלאכית, אלא עץ גדול ויפה, שהשמש והגשם היו כל מחשבותיו שכחה ממה שהיא הייתה פעם.
ליד העץ הוקם כפר של בני אדם, שצחקן ושמחו וחגגו חגים וסגדו לעץ שסיפק להם אוכל, צל וקורות עץ גדולות לבנייה.
ילדים היו גדלים ומזדקנים בצל העלים, מתחתנים ומולידים עוד ילדים שבתורם חגגו חגים ושמחו.
ואולי זה היה הכי קרוב לגן עדן שהמלאכית ראתה בחיים שלה, כפר שליו ויפה. אך היא כבר לא הייתה מלאכית, והיא לא זכרה מה זה גן עדן או מה הייתה המטרה שלה בהתחלה.
ושוב בני האדם סיפרו סיפורים, על פיות ושדים, ואלים ונסיכים ונסיכות, תמיד עם סוף טוב.
ומעליהם צפה בשקט עץ גדול.
יום אחד ניגשו לעץ שני ילדים, בבכי התחננו לעץ הגדול שירפא את אמא שלהם שחלתה. והמלאכית, בפעם הראשונה הקשיבה, נזכרה שהיא יותר מעץ, שהיא יכולה לעזור להם, ובלילה כשכולם ישנו נשמע קול רוח בעלים. ודמות מוזרה, ירדה מהענפים אל הכפר. הביטה דרך החלונות באנשים הישנים, וחייכה, בפעם הראשונה מאז שהיא נפלה, היא נזכרה מה זה אושר. והחליטה להביא לאנשים שלימדו אותה מה זה אושר שוב, מתנה. היא נזכרה בסיפורים שהם כל כך אהבו, והחליטה להשתמש בשארית כוחה כדי להגשים אותם.
בבוקר אנשי הכפר התעוררו, הם כבר לא ניראו כמו אתמול, האוזניים שלהם התחדדו, החושים שלהם התחזקו, ומאז, העולם התחיל להתנהג לפי הסיפורים. בכל העולם אנשים התעוררו לעולם חדש, אחד שבו תמיד יהיה סוף טוב, אחד שאם הם יתעמצו יהיה אותו גן העדן שהמלאכית חלמה עליו.
והמלאכית, איבדה את כל כוחה, ובפעם הראשונה הלכה לישון, והפעם ידעה שהיא לא תתעורר, אבל שהיא הולכת לישון כשהיא הגשימה את המטרה שלה.
היא הביאה לאנשים עולם טוב יותר.