נוצה טהורה

המבט האדיש שעל פניה, שערה הרך וארוך נופל לאט על עיניה. היא הסיטה אותו מעט בעזרת יד אחת, ונעזרת בידה השנייה כדי להחזיק מטה קטן, שרביט בעל ניצב ארוך שבקצהו עיגול חלול.
כנפיה הלבנות היוצאות מגבה פרוסות לרווחה, תופסות מקום במלא הדרם הרב. כל נוצה ונוצה בהם נקייה, כאילו הם נולדו רק עכשיו.
את שנותיה בעולם הזה היא אינה סופרת יותר, שכן איבדה את תחושת הזמן כבר לפני עידן או שניים.
כולם קוראים לה 'היתומה', כי ארצה נטשה אותה, פלטה אותה החוצה כאילו היתה חומר מקולקל וחסר שימוש. היא כבר איבדה את כל מכריה ואהוביה, היא לבד.
משוטטת לה בדד בעולם.
הרוח מתחזקת. היא נעמדת ליד הנחל הזורם שם, מתכופפת לעברו ומכניסה את ידה אל תוך המים.
הם קרירים.
"הו, אם רק הייתם יכולים לראות את הארץ ממבטי, היא כבר איבדה את כוחה מזמן, היא כבר נטשה כל ניצוץ שהיה בה, כל תקווה קטנה שעוד נותרה, נעלמה, נסחפה לה עם הרוח.
הו, אם רק הייתם מכירים את הארץ שלי, הייתם יכולים להבין מדוע איני מוכנה לעזוב אותה. ארצי כמוני, היא לבד כבר עידנים, היא כבר שכחה את תחושת האחווה, הצחוק הטהור, היא איבדה כבר מזמן את הנוצה הטהורה שלה." היגון והרגש שבקולה נתלו על הרוח כמבקשים ממנה שתישא אותם רחוק, שתעביר את מילותיה שלה הרחק, אל כל נפש שעוד חייה.
היא איבדה אותו מזמן, את אהובה, את אלופה שלה, את הדרקון הנצחי שלה, רייבן. עוד אז, כשפרצה המלחמה בטירה הלבנה.
היא היתה השופטת, אחראית דיני העולם, אך איזה עולם כבר נשאר לה לשפוט עליו?
כל הנפשות הזקנות נשארו, כל חסרי התקווה. כל הילדים שנולדו אל הדור הזה, הדור שלא מכיר שמחה.
היא התגעגעה עליו. הוא כלוא בגללה, בגלל החלום שלו, ובגלל שיצא לחפש אחריה. היא רצתה לעזור לו, אך במקום בו הוא נצמא כל שתוכל לבקש – כל שתייחל לו – הוא למות.
בין שערי הגהנום אין לאן לברוח. אך היא הבטיחה לעצמה שהיא תמצא אותו,
את אלופה.
היא רצתה למות ביחד איתו באותו זמן, לפני עידנים, אך הגורל לא נתן לה. תמיד התערבו גורמים חיצוניים.
היא החזיקה את אבן הענבר בידה עכשיו. היא בהקה קלות. היא נתנה לאבן להוביל אותה אליו, אל מחוזות השאול.
ניביולה הביטה בפעם האחרונה בנוף ארצה השוממת, בארצה האבודה בנבכי הזמן.
הבאר כבר היתה קרובה. שנייה לפני שהיא נחתה פנימה, לפני שהעזה לקפוץ אל הלא נודע, היא תלשה את אחת מנוצותיה, והפריחה אותה לאוויר כמו נשיקה.
הנוצה עפה לה ברוח, נסחפת על גב המילים.
זו היתה הנוצה הטהורה, האושר האחרון שנשאר לארץ האבודה.