נונטאמפוס, פרק 1 (שיתוף פעולה עם the_real_me )

הרחוב החשוך השתרך והתפתל כמו נחש בין הבתים הישנים, הרעועים. גם ללא אור המנורות הבודדות ידעתי איפה נמצא ביתי. זכרתי כל אבן בדרך החשוכה. לא הסתכלתי על הרצפה, ידעתי את איפה אפשר למעוד, ואיפה נמצא המקום הבטוח, אך למה שקרה באותו ערב לא ציפיתי. צעדתי כמו בכל יום דרך בדרך הביתה, בין הפחים הכבדים בדרך הקיצור שלי, כשפתאום נפלתי. נפלתי לתוך חור ענקי שנפער באדמה תחתי. הרמתי את ראשי וראיתי את הבתים המתקלפים מתרחקים בקצב מסחרר. תמיד ידעתי שאמצע את מותי בגיל צעיר. אבל ההשערות שלי היו יותר בסגנון של רעב או מחלה, ולא נפילה לתוך חור שחור ומסתורי. לא היה כלום למשך כמה שניות, ואז נחתתי. קמתי על רגליים רועדות והבטתי סביבי בהשתאות. שכחתי לבדוק אם נגרם לי כל נזק מהנפילה. המרחב הפתוח הממם אותי. הדשא התרחב עד מעבר לאופק, אך חוץ מדשא, היו רק עננים בשמיים שמעליי. עננים שלא זזים ורוח שנושבת בלי להזיז את כרי הדשא.
"חדשה פה, נכון?" הקול הקפיץ אותי. שלפתי אגרופים אוטומטית, אך מיד השפלתי אותם. לא רציתי להפוך את הבן אדם היחיד שנראה בסביבה לאויב.
"איפה אני?" שאלתי, מבלי להסתכל על הדמות. "פה" אמר בקול נינוח. "פה" רטנתי. "יופי."
חיכיתי לצחוק שהאיש יגיד משהו. הסתכלתי על הדשא, על השמיים… חיכיתי לצחוק שיידע אותי שהכל בעצם בדיחה, ושאני נמצאת באיזה מועדון תת קרקעי מוזר. אך כשהסתכלתי על פניו של האיש, הוא לא צחק בכלל. הוא בהה בי, ספק משועשע ספק מבולבל.
היה לו שיער שחור שופע, ופס זהב צבוע לצידו. עורו היה בהיר, ותווי פניו היו עדינים ויפים. היו לו עיניים ענקיות. צבען היה כחול מובהק, אך איכשהו השתלב בהן גם גוון מוזר אך יפה של זהב. בהיתי בהן, מנסה לפענח את סודותיהן.
הוא מצמץ וחייך, חיוך גדול בעל שיניים לבנות וישרות, והוציא אותי מהטראנס שבוא נדמה היה ששקעתי.
"קוראים לי טרוור" הוא אמר, "מה שמך?"
"ש.. שמי?" גמגמתי. בטח נראיתי מטופשת כל כך. אך לאט לאט קלטתי כמה הנער הזה יפה. הוא נראה בערך בגילי, פחות או יותר. אך שוב, כמו עינייו הכחולות-אבל-גם-זהובות, היה משהו לא מוסבר במראהו, בעורו הלבן, כאילו הוא רק נראה בגילי, אך בעצם הוא שונה, אולי מבוגר ממני בשנים רבות. "תאליה" אמרתי. "קוראים לי תאליה." ואז המשכתי, "איך קוראים למקום הזה? לא, בעצם, מה זה המקום הזה?"
הוא הסתכל עלי קצת, ואז אמר "בואי, אני אסביר לך."