מקווה שטוב לך שם יותר : פרולוג

"'זה היה הלילה הכי אפל בכל חיי, צעדתי לעבר המקום שבו אהובי הזמין אותי לפגוש אותו. הלכתי לחוף אל הצוקים למקום שבו פגשתי אותו לראשונה השנה הלילה היה ערב שישי רגיל, ירח מלא על פני המים החורף של חודש דצמבר שלג קר הלכתי אל אהובי הוא ישב על החוף. הבטתי בו הוא ישב על האבן מחכה לי התקרבתי עליו עיניו היו קרות כקרח, תהיתי בליבי מה קרה לו? חיבקתי אותו כמו תמיד, אבל הפעם הוא לא החזיר לי חיבוק. "מה קורה דניאל?" שאלתי אותו בקול רך מלטפת אותו הוא הפסיק אותי ותפס את ידי בחוזקה. "ליזטה מריאז' לונייר אנחנו צריכים לדבר?" קולו היה קר ורשמי הוא קרא בשמי בפראות כזו. "מה עכשיו הפכנו להיות רשמיים סבסטיאן דניאל בלייק?" עניתי לו באותו מטבע בקולי הפראי והכועס "ליזטה לא קראתי לך לכאן כי אני רוצה לבלות איתך, קראתי לך לדבר ברצינות." הוא ענה לי בקולו הקר."בסדר דבר מה יש לך כבר להגיד לי?" אמרתי באדישות. "אני עוזב את העיר הזו ולא אחזור זו החלטה שלי אישית אני ובני המשפחה שלי עוזבים." הוא אמר לי בקולו הקר הייתי בהלם ממה ששמעתי משפתיו יוצאות 'זו החלטה שלי' "למה?" שאלתי בעצבות כאב לי באותו רגע לשמוע זאת. "את ואני לא צריכים להיות ביחד," הוא ענה בקולו החד. "למה אתה לא אוהב אותי?" שאלתי אותו בזעם מסתירה את הכאב. הוא צחק בתגובה לדבריי. "את באמת האמנת שאני אוהב אותך? שאני מסוגל לאהוב מישהי אחת לארבה זמן?" הוא צחק צחוקו קר. "טעית את בשבילי היית רק צעצוע ועכשיו את משעממת אותי." הוא אמר הבטתי בו בכעס. "אתה חתיכת בן זונה!!!!!!" צעקתי עליו בזעם כמו תמיד פראית חסרת מעצורים חזרתי לזה ברגע, סטרתי לו והלכתי. הוא תפס אותי מחזיק בפניי ונישק אותי בעוצמה שפתיו היו חזקות וטובעניות הוא נישק אותי חזק סטרתי לו משתחררת. "אל תיגע בי חתיכת גועל נפש," אמרתי במבט נגעל הרגשתי בכאב העמוק בתוכי שהכל נשבר בתוכי. "אל תדאגי את לא שווה את זה לזכר לימים הטובים שלך מריאז'," שנאתי כשהוא קרא לי בשמי השני. "אל תקרא לי ככה חתיכת זבל עלוב נפש!!!!!" אמרתי בפראות עוזבת אותו. הסתובבתי כל הלילה משוטטת רציתי לבכות באותו הזמן אבל עצרתי את עצמי מלבכות במקום זאת נתתי לכאב להישאר בתוכי. רציתי לצעוק לשבור משהו. המילים הכואבות שלו שברו אותי רק לידו שיחקתי את עצמי גיבורה, אבל ידעתי שאת עצמי לא אוכל לרמות לי זה כואב מאוד. שוטטתי לי בחושך מצאתי לעצמי מנהרה על חוף ישבתי שם שבורה בתוך החושך, הרגשתי זהו איני יכולה לעצור את הדמעות והם זלגו כמו גשם באותו לילה הקר בכיתי כל הלילה המר הזה. באותו לילה היה שלג נרדמתי שם בחושך הקר."'
"היא האמינה למה שאמרת?" שאל אותו האיש בחדר החשוך.
"כן, היא האמינה." הוא אמר
בקולו הקר.
"אז בוא נצא לדרך." אמר האיש.