נגיעות של זכוכית [פרק 1]

[פרק 1]

"אבל הוא כזה מעצבן!" אני חבטתי בכתף של מאיה ברכות והעמדתי פנים שאני מאוכזבת, למרות שבאמת הייתי מאוכזבת… מאיה רק צחקה. "אויש נו באמת אל תעמידי פנים חן! אני יודעת שאת מחבבת אותו," היא אמרה וקפצה על המיטה. "וגם, הוא אוהב אותך ואת יודעת את זה".

אני פשוט גלגלתי עיניים. "זה שאני מדברת איתו לא אומר שאני מאוהבת בו, תפסיקי כבר" אמרתי והתיישבתי לידה. היא הסתובבה, ובטנה הייתה על מזרון. היא שמה את המרפקים שלה על המיטה והניחה על כפות ידיה את ראשה.

"מה שתגידי…" היא מלמלה והסתכלה על מסך הטלפון שלה, ועל השיחה המביכה שהיא יצרה ביני לבין זיו. טוב, מההתחלה. מאיה היא החברה הכי טובה שלי. היינו חברות טובות מאז תחילת החטיבה.

הגיע אלינו לכיתה שנה שעברה ילד חדש, זיו, וכל הבנות היו מאוהבות בו כי הוא היה… הוא נראה טוב בקיצור. אני ומאיה היינו מאוד מקובלות. ולא, לא היינו פרחות שחושבות רק על עצמן.

למען האמת, היינו, אבל לא רצינו להיות. חלום חיי זה לצבוע את השיער, לעשות נזם באף, להיות שונה. אבל, החברה דורשת אחרת. סיפרתי למאיה כבר מלא פעמים שאני עושה את זה בשביל להיות מקובלת בחברה, לא כי אני רוצה. אני עדיין לא בטוחה אם מאיה גם עושה את זה לא מרצונה, כי לפעמים היא אומרת שהיא כן ולפעמים היא אומרת שהיא לא.

המון אנשים אמרו לי שזיו היה מאוהב בי, ואלו דווקא חדשות רעות מאוד, בגלל שאני שונאת אותו. הוא מתנשא, הוא חושב שהוא מלך העולם. הוא כבר ניסה כמה פעמים להציע לי חברות, ותאמינו לי, זה היה מאוד מביך להמציא תירוץ חדש כל פעם.

מאיה החליטה שזה יהיה "מצחיק" לשלוח לו הודעות כמו "חן הרגע אמרה לי שהוא מאוהבת בך!!" וכדומה…

"עוד מעט קיץ," מאיה פתאום אמרה אחרי שהיא הסתכלה על השיחה שלנו בוואטצאפ. "מה את מתכוונת לעשות?" אני הרמתי גבה. "בקשר למה?" מאיה התיישבה. "לא יודעת, ים, בריכה…" היה לה מבט כאילו היא רוצה להגיד משהו אבל מתחרטת. "…זיו" נתתי לה עוד מכה בכתף. "תסתמי כבר" אמרתי והתחלתי לצחוק.

מאיה הסתכלה שוב פעם על המסך נעילה של הטלפון שלה. "אני צריכה לזוז, ביי חן" היא אמרה וקמה. ליוויתי אותה לדלת ופתחתי אותה. רוח קרה נכנסה לבית, הסתכלתי על השעון הענקי במסדרון הלבן, 6 בערב.

מאיה יצאה החוצה וסגרה אחריה את הדלת. פתחתי את החלון וצעקתי ביי ונופפתי בידי. היא נופפה בחזרה והלכה, אוספת את השיער הבלונדיני שלה בגולגול. סגרתי את החלון ועליתי במדרגות. מה עכשיו?

קפצתי על המיטה ומשכתי מעליי את השמיכה. אם אני אשן מוקדם אולי אני אקום מחר מוקדם ואוכל לרוץ בשעה מוקדמת כמו שתמיד רציתי. אבל, בהיותי האדם הכי עצלן במשפחה זה אף פעם לא קרה.

אני אוהבת לרוץ, לעשות ספורט בכללי. אני אוהבת להרגיש את הרוח כשאני רצה, אני מרגישה חופשיה. עצמתי עיניים ונתתי לעצמי להירדם.

***

קמתי אחרי חלום מדהים, שבו חלמתי שאני מגיעה ראשונה לקו הסיום בתחרות הריצה השנתית של השכבה. שפשפתי את עיניי, חצי כעוסה על זה שהעירו אותי מן החלום הזה וחצי מוטרדת, מן הקולות שהעירו אותי.

זה היה בכי, היה לנו תינוק בתוך הבית? לא, זה היה בכי של… מבוגר? הרמתי את הטלפון שלי ובדקתי את השעה, 11 בלילה. הרמתי את הסמיכה והתיישבתי, מפהקת. עמדתי והתחלתי לרדת למטה.

שמעתי קולות בכי צרודים של אישה, אימא? למה היא בוכה? פתאום שמעתי עוד קולות, מה קורה כאן? הלכתי בשקט במסדרון לכיוון המדרגות למטה. הגעתי למדרגות ושמעתי קול של גבר אומר משהו.

הסתתרתי מאחורי המעקה ברזל במדרגות, והסתכלתי על מה שקורה בסלון דרך החריץ. ראיתי את אימא שלי יושבת על הספה בוכה, ואת השכנים והשכנות מנחמים אותה. ראיתי שוטר כורע על ברך אחת ומדבר אל אימי.

"…אני מצטער, לא יכולנו לעשות שום דבר." מה? מה זאת אומרת שום דבר? הצמדתי את האוזן השמאלית שלי לקיר ברזל ששימש כמעקה כדי שאוכל לשמוע יותר טוב. "…הבת שלך בתרדמת, לפחות אותה הוצאנו בחיים. אה, גם את זה מצאנו" הפסקתי להצמיד את אוזני והסתכלתי בחריץ.

הוא הושיט לה קלף מקומט ומלוכלך של יהלום אדום, הקלף הכי אהוב על אבא, רק שהוא היה מטונף ונראה כאילו הוא נשרף הוא נקרע. ורגע, ביתך בתרדמת? הבת היחידה שיש לה חוץ ממני זאת אחותי התאומה! עיני נפערו בתדהמה ופחד. "…אני מצטער אבל, לא הצלחנו להוציא את בעלך בחיים מן השרפה".