נא לא להאכיל את המלאכים

ליאו נכנס לשער של גן החיות. הוא התעכב מעט בכניסה כשחיפש כמה דקות בארנק את כרטיס החינם שקיבל בדואר. ליאו מעולם לא זכה בכלום לפני זה ולכן הוא התפלא מאוד שקיבל אותו. הוא פתר כמה שבועות לפני כן תשבץ לילדים ושלח אותו בדואר. ליאו מעולם לא עשה דבר כזה קודם, הוא תמיד צחק על כל האנשים שמנסים לזכות בכל מיני דברים בלי לעבוד. אולי העובדה שליאו כבר לא עבד כמה חודשים תרמה לשינוי. הפלאפון של ליאו צלצל. ליאו ראה את המספר של סילבי וענה בקול רשמי "כן?". מחווה זו גרמה לו להרגיש מגוחך ביותר מכיוון שסילבי והוא היו הרבה מעבר לרשמיות. סילבי ראתה אותו ערום יותר פעמים משההורים שלו ראו אותו והיא גם ראתה אותו מבעד לבשר, עמוק, יותר עמוק משכל אדם אחר ראה אותו, מלבד זאת הייתה להם ילדה אבל עכשיו היא כבר לא הייתה שייכת לו והוא לא ידע אם זה כבר רלוונטי להגיד "הילדה שלנו" למישהו אחר חוץ מסילבי. "היום תורך לקחת את ג'סי למקרה ששכחת" קול חד קר מתכתי כמו מזכירה אלקטרונית מכנית במדבר של קרח כחול. "אנחנו אמנם כבר לא יחד אבל אני לא מטומטם" הוא אמר בחצי ציפייה למילה נחמדה מגרושתו כמו כלב עזוב שמחכה לעצם משיכור שעבר על ידו. "שלוש וחצי, זה עוד שעתיים, תצא עוד שעה וחצי, טוב?". "טוב" ווף. ליאו שכח לרגע מה הוא עושה בגן החיות. גן החיות היה מוזנח כבר כמה שנים. זה היה גן חיות מסוג הגנים שנשארו בעבר ולא נסגרו בגלל העובדה היחידה שלא היה גן אחר שיקח את החיות העלובות שנשארו בו; אחרי הכל לשחרר אריה זקן ברחוב זה לא הרעיון הכי נהדר בעולם, למרות שהאריה שהיה בגן החיות נראה כאילו הוא ילך לקבץ נדבות ברחוב אחרי השחרור ולא כאילו הוא יסעד את ליבו בגן הילדים השכונתי.
גן החיות תמיד ליווה את ליאו בחייו. הוא זכר את ההתלהבות שאחזה בו כשאימו האלכוהוליסטית לקחה אותו לבקר בגן החיות בפעם הראשונה. האוהלים הצבעוניים מלאי השפמים המסתלסלים שאמרו דברים נחמדים כמו "איזה מתוק" או "אולי תרצה צמר גפן מתוק" ולפעמים "ראית כבר את את הפילים?". ליאו זכר את המדריכה הצעירה לבושת הבגד הירוק והכובע הגבוה, הוא זכר איך הוא הסמיק כשהיא הרימה אותו לידה ונתנה לו להאכיל את הקופים. ליאו זכר את החיות. בהתחלה הוא זכר שהוא ריחם עליהם מאוד ושאל את אמא שלו אם הן עצובות בגלל שהן כלואות והוא זכר שאמא שלו, באחת מהפעמים היחידות של הפגנת חיבה גלוייה אליו, נישקה אותו ודמעות עמדו בעינייה כשהיא אמרה לו שהוא ילד כל כך מתחשב ושמגיע לו אמא טובה הרבה יותר והוא זכר שהוא לא הבין למה היא אומרת את זה ומה הקשר לשאלה שהוא שאל. גן החיות השתנה מאז. רוב הכלובים ננטשו. החיות שעוד היו חזקות ויפות עברו לגן אחר כדי לכסות את החובות של מנהל הגן. הדוכנים כבר מזמן העלו חלודה וטחב ואפילו לא היה מי שיפנה אותם לאחר שרוב העובדים עזבו. עדיין נשאר דוכן תירס אחד קטן אבל כרגע הוא היה ריק ורק ריח קלוש של תירס הזכיר לליאו את הפעם שהוא לקח את סילבי בפעם הראשונה לגן ואיך שהיא התלהבה מהתירס ואמרה לו ברצינות גמורה שאולי היא תשאל את המוכר מה המתכון. כשסילבי אמרה לו שהיא לא רוצה ללכת לגן המחורבן הזה כשליאו הציע ללכת לשם יחד עם ג'סי ליאו הבין שאת השבר ביניהם רק דבק חזק מאוד יוכל לאחות אבל ליאו לא ידע לעשות עבודות עם דבק אף פעם ותמיד הוא הביט בקנאה בילדים בגן ובבית הספר שידעו להדביק במיומנות גדולה קרעי דפים בעוד שידיו שלו היו מלאות שאריות לבנות והדף טבע בים לבן של דבק.
ליאו הביט במעט החיות שנשארו. ליאו עבר ליד כמה כלובי ציפורים אקזוטיות, שנשארו כנראה בקן שלהן כי הכלוב היה ריק מלבד לשלשת של ציפורים,ליד שני זאבים שבהו בו ברעבתנות משועממת, ג'ירפה שהביטה בו בעינייה העצובות וליאו כמעט הרגיש את ריסיה הענקיים מלטפים אותו, כאילו אומרים "גם אני לבד", כלוב המלאכים ו.. "כלוב המלאכים?" ליאו הפטיר בקול והסתכל מסביב לראות אם איש לא שמע אותו. ליאו הסתכל בכלוב וכשלא ראה דבר מלבד חושך וערימת פסולת מרוחקת בפינת הכלוב הוא הביט בשלט שליד הכלוב. השלט הכריז כי בכלוב ישנם שני מלאכים מצויים מזרח אסייתיים במשקל 65 קילוגרמים בממוצע. ליאו הביט שוב בשלט. השלט נשא איור של מלאך. ממש מלאך, מסוג המלאכים שרואים בכנסייה עם כנפיים ועיגול על הראש והכל. ליאו גיחך וחשב בהתחלה שזו בדיחה ממש טובה, למרות שהייתה על חשבונו אבל אז הוא ראה אותם. בקצה הכלוב על ערימת הפסולת הוא היה בטוח שהוא מבחין לשנייה בשתי דמויות, דמויות אדם, שישבו שם הם הביטו בו בעיניים נוצצות ורעבתניות. ליאו שפשף את עיניו. הם עדיין עמדו שם. ליאו לא ידע איך להגיב. להפתעתו הוא הרגיש את כל הזכרונות הרעים שלו מהחודשים האחרונים צפים ועולים- הריב, הדמעות, ההתחננות, ההשפלה מחוץ למשרד הנישואין, הבכי של ג'סי, המבט של החברים, הפיטורין, הנדידה חסרת התועלת ברחובות, הכורסא הריקה, סרטי הפורנו, הבדידות, הבדידות- עליה הוא חשב יותר מהכל. ליאו הרגיש איך הכל צץ ועולה ועולה ומגיע לשיאים של גיאות עד שהכל נשפך ממנו בדמעות, דמעות חמות ולהפתעתו הוא מצא את עצמו צמוד לכלוב ואת שני המלאכים צמודים אליו מהצד השני של הכלוב עם מבט תאוותני בעיניים, הוא השתתק כשאחד מהם, או אולי זו הייתה אחת?, נעמד מולו וליקק ברעבתנות את דמעותיו, המלאך השני קפץ גם הוא ולרגע קטן הם רבו עליו, לפני שהם כנראה סיכמו ביניהם מי יהיה הראשון ומי האחרון. זה נמשך רק כמה שניות אבל בעיני ליאו זה היה נצח, נצח של התמסרות ורגש שכמוהו הוא לא חש כבר הרבה זמן. לבסוף המלאכים חזרו לערימת הפסולת, שבעים והביטו בליאו בעיניים נוצצות, ליאו היה בטוח שאחד מהם חייך, אבל הוא לא יכל ממש לדעת ממרחק כזה.
ליאו התנודד ופסע לאט אחורה. צעקה חדה מאחוריו גרמה לו לחזור למציאות. "היי אתה שם!, כן אתה!, אתה לא יודע לקרוא?" לקח לליאו כמה שניות להבין שהאיש המזוקן בבגדי גן החיות מדבר אליו. "תסתכל, תראה מה השלט אומר" ליאו הסתכל לאן אצבעו של עובד הגן מורה. בקצע אצבעו של עובד הגן היה שלט שבו נכתב בכתב שחור על מצע אדום- "נא לא להאכיל את המלאכים". ליאו התנצל בפני עובד הגן ואמר שהוא לא התכוון ובאמת לא ראה את השלט. העובד הסתכל בו עדיין מעט כועס וליאו הסתכל בשעונו והחליט שזהו זמן מתאים לעזוב את גן החיות, לנשנש איזה משהו וללכת לקחת את ג'סי. הגננת הסתכלה על ליאו במבט מאשים כשהוא לקח את ג'סי. ג'סי הראתה לאבא את כל הציורים שהיא ציירה בגן וליאו התמוגג מאושר כשהוא שיקר לה שהיער מלא הפיות שציירה הוא באמת יער מלא פיות ולא כתמים כחולים שעליהם קווים אדומים עם שחור. בפעם הראשונה מאז הפרידה ליאו הרגיש משהו, הוא לא שם לב לזה בהתחלה אבל אחרי שאכל גלידה יחד עם ג'סי ואחרי ששיחקו יחד "רמי" ואחרי שכבר החזיר אותה לבית של סילבי ואחרי שישב לבד בבית והסתכל בכוכבים שיוצאים מחוץ ליונוספירה ולמסך הוא סוף סוף הבין שההרגשה הזאת הייתה אושר, שחרור, אפילו שמחה. ליאו התקלח, דבר שהוא נהג לעשות מעט מאוד בזמן האחרון, וישן שינה עריבה כמו שלא ישן כבר חודשים.
ליאו מצא את עצמו עומד שוב למחרת מול כלוב המלאכים. הפעם הוא הסתכל טוב ימינה ושמאלה ובדק שהשומר לא עובר. הוא נצמד לסורגים והציץ במלאכים שהתסכלו בו בסקרנות. הם עדיין ישבו על ערימת הפסולת ועדיין התקרבו אליו כשנצמד לסורגים. הפעם ליאו לא הופתע מהרגשת העצב שמילאה אותו. שוב התמונות עלו, תמונות של כאב ושוב ליאו בכה, הפעם הוא עשה את זה בשקט כדי שהשומר לא ישמע, ושוב המלאכים ליקקו אותו בסוף ושוב ליאו הרגיש חופשי, חופשי ומאושר.
"אתה לא תאמין" אמר ליאו לפרנקי כשהם ישבו בפאב האהוב עליהם. פרנקי היה החבר היחיד שנשאר לליאו וליאו ידע שבקרוב גם הוא ילך, ליאו היה עתה מצורע חברתי וזה רק היה טבעי. "אתה תתפלא למה אני יכול להאמין" אמר פרנקי וצחק, הוא היה קתולי בחברה פרוטסטנטית והבדיחה הייתה על חשבונו. "יש מלאכים בגן החיות העירוני" אמר ליאו. פרנקי הביט בו מבט רציני ואז נקרע מצחוק , ליאו נראה קצת פגוע. "גדול" אמר פרנקי. "אמרתי לך שלא תאמין" לחש ליאו. פרנקי הביט בו רגע ארוך ואז אמר "ליאו, לא התכוונתי לפגוע, אבל מה, אתה רציני?" ליאו עמד להגיד לו שכן שלהפתעתו פרנקי אמר " החזקת מלאכים זה פעילות לא חוקית, עולה ימבה כסף להשיג אישור עליהם, איך הגן חיות העלוב הזה הצליח להשיג אותם, אין לו כסף לזברות אז למלאכים?" ליאו הביט בו משתאה "מלאכים? חיות לא חוקיות?" "כן" אמר פרנקי "שמעתי שמשתמשים בהם לפעמים בתור מעוררי רגשות, כמו סמים, יש אנשים שמתמכרים לזה, אתה רואה אותם כמו נרקומנים מסתובבים ברחובות של המזרח הרחוק" ליאו הרגיש בור ועם הארץ והוא ניסה לסיים את הערב כמה שיותר מהר. הם סיימו לשתות את הבירה וליאו המציא תירוץ שהוא חייב ללכת. לפני שהלך פרנקי אמר לו "ליאו, תקשיב, אני מבין את הבלגן עם סילבי והכל אבל אתה לא רוצה לשכוח ע"י סמים, כאלה או אחרים, אני אומר לך ליאו תתרחק מזה, בתור חבר אני ממש מזהיר אותך, תתרחק מזה" ליאו ניסה להיראות נבוך מכך שפרנקי חושד בו והוא הלך הביתה בלב כבד. כל הלילה הוא חשב על הכלוב, על העיניים הזוהרות, על האקסטזה של השחרור. הוא ניסה להיאבק במחשבות האלה אבל זה לא עזר, בבוקר הוא ציחצח שיניים והלך לגן החיות.
העיניים המוכרות, ההתרגשות שלפני, השיא, הדמעות, ליאו התרגל לשגרה הזאת בכל רגע פנוי שהיה לו. הוא כבר לא אכל, או ישן או התקלח כל חייו התרכזו בשני זוגות העיניים הנוצצות האלו בקצה הכלוב. ליאו חשב לחזור לעבוד, אבל רק כדי לממן את ביקוריו בגן החיות, אבל העבודה נראתה לו משמימה והוא ויתר. הוא התחיל להתגנב לגן החיות גם בלילה, סולם, מזמרה, מי ירצה לפרוץ לגן העלוב הזה?, אין שמירה, מערכת אזעקה ישנה, שתי האורות הנוצצים האלו נראו בלילה אפילו יותר נוצצים ועכשיו כבר לא הסתכלו עליו בתור המוזר ההוא שנכנס לגן החיות כל יום. ההתלהבות מהפריצה כל יום הוסיפה לליאו את ההנאה מהשחרור המיוחל בכל מפגש, "מפגש"- ככה ליאו קרא לזה עכשיו. הוא כבר לא ענה לטלפונים, כבר לא דיבר עם ידידיו בני האדם, הוא רק חיכה ל"מפגש". כשהוא היה בתוך שיא השחרור שהדמעות כבר גאו והציפו את עיניו בתמונות השיא החזקות ביותר הוא כבר ראה דברים שהוא שכח מהם- את אימו מקיאה לפני שאיבדה את ההכרה שהיה בן עשר ואת עינייה האדומות שגססה בבית החולים, את חבריו בוחרים אותו אחרון בכל משחק כדורסל, את הבנות לועגות לו בתיכון על נסיונותיו, את הריב הראשון עם סילבי, הכל, הכל, צף ועלה כמו ידיד ותיק שחזר מהדרך מלא אבק וליאו חיבק אותו מתנשף ובוכה ותוהה "איפה היית?" והוא ענה "כאן ושם, אתה יודע" וליאו התפרק בבכי כל כך גדול שהוא עדיין רעד בדרך הביתה.
בבוקר ליאו החליט שהוא יעשה גם "מפגש" בוקר, הוא כבר הרבה זמן לא ביקר בגן החיות והוא חשב שזה לא יראה מוזר. ליאו הלך בשקט, הוא כבר כמעט שכח איך זה לא להתגנב לכלוב. הוא נצמד סוף סוף לכלוב וחיכה. שום תחושה. ליאו נצמד שוב וחיכה עוד פעם. כלום. ליאו סקר במבטו את הכלוב. ערימת הפסולת הייתה שם, הכלוב נראה אותו דבר אבל הניצנוץ המוכר של העיניים לא היה שם. ליאו התחיל להזיק ולהתגרד, הוא ניסה כשאיש לא הסתכל לפרוץ את דלת הכלוב ואחרי כמה נסיונות הוא הפסיק וקרס לרצפה. ליאו קם מתנודד וחשב שאולי זה הכלוב הלא נכון. השלט "כלוב המלאכים המזרח אסייתים" לא הויפיע שם. ליאו נשם בהקלה. זה בוודאי כלוב אחר. הוא בוודאי התרגל ללילה שכבר שכח איך זה נראה בבוקר. ליאו ספר את צעדיו, סידר עצמו מרחבית ושוב מצא עצמו מול הכלוב הריק. כמה עובדי נקיון עמדו לידו. "מה קרה לחיות?" שאל ליאו כבדרך אגב "מה המלאכים?" שאל עובד צעיר עם קול צייצני, ליאו הנהן. "איזה ילדים שמוקים כנראה האכילו אותם לאורך זמן במה שלא צריך, מצאנו אותם מתים הבוקר עם בטן תפוחה, מסכנים, לא היה להם סיכוי, קלקול קיבה נוראי, כמעט התפוצצו לני שמתו" העובד השני הנהן בעצב והוסיף "אפילו לא הספיקו לנקות להם את הכלוב, הם היו התקווה היחידה של הגן הזה לפרסום מחודש" "ילדים ארורים" "כן, תמיד אמרתי שצריך שומר פה גם בלילה" הקולות שלהם התרחקו וליאו עמד מול הכלוב הריק. הוא ניסה במחווה אחרונה של יאוש להטיח עצמו בשער הכלוב. הכלוב נפתח. כנראה העובדים השאירו אותו פתוח. ליאו נכנס בחרדת קודש למתחם הכלוב. כמה עצמות יבשות, צחנה נוראית ונוצות זה כל מה שהיה בכלוב, זה וערימת הפסולת הענקית. ליאו התקרב לערימת הפסולת והרגיש ריק, הוא כבר לא הרגיש את הצחנה. לפתע הוא ראה בתוך הערימה משהו מוכר, זו הייתה תמונה ישנה מצהיבה של ילד ושל אמו חבוקים ברגע נדיר של אושר במטבח, ליאו הרים את התמונה במבט מלא תמיהה, היא הייתה שם עם חלוק הבישול הישן שלה, ליאו שמט את התמונה מרוב הפתעה וכשהוא רכן שוב להרים אותה הוא ראה שם תלוש משכורת שמן מעבודתו הקודמת ולידו תמונה של ג'סי כשרק נולדה ולידו קלח תירס מתוק עם שתי סימני שיניים שונות. ליאו הרגיש טיפות חמות על כפות ידיו, הוא פסע לאיטו לדלת הכלוב, סגר אותה מבפנים, התיישב על ערימת הפסולת והרגיש את הכנפיים שלו מתחילות לצמוח.