מתחת לשמיים שחורים

אז כתבתי קטע. אף פעם לא עשיתי את זה מקודם. מקווה שזה לא יהיה יותר מדי גרוע XD
אשמח לתגובות, גם קוטלות יתקבלו בברכה.

מתחת לשמיים שחורים, איר דהר עם סוסו. על שממה רחבה, סוסו הלבן של איר דהר, ואיר לא הסב את מבטו לאחור.
הם רכבו ימים ולילות, למרות שאי היה אפשר להבדיל בין זה לזה; כעת שחור היה צבעו התמידי של הרקיע. איר לא יכל לעשות דבר חוץ מלדהור, אז הם דהרו.
הוא זעם. אך זעמו לא החזיר את השמיים לצבעם הכחול. הוא ריחם, אך רחמיו לא הצילו את העצים הגוססים. הוא זעף, אך זעפו לא הסיט אבנים. הוא שאג, אך שאגתו לא החלישה את הפחדים.
אז הוא דהר מתחת לשמיים שחורים ועל ארץ גוססת. זה כל מה שיכל לעשות. הוא לחם את מלחמתו ונוצח, וכך שלח אלפי מאות אנשים למותם, ועל שאר האנושות נגזר הרוע שנחזה לפני עידן ועידנים. הוא נכשל, אז הוא דהר. בפחד.
שבעה ימים עברו מאז וסוסו של איר נפטר. הוא ניסה לשאוג שוב, אך דבר לא קרה. בלית ברירה, הוא המשיך. ריח הצחנה והעשן הגיע לאחר כיומיים; הוא איחר את המועד.
כיצד הם יכלו לצפות ממנו – אדם אחד – ליותר? כיצד הם יכלו להחליט החלטות כה חשובות על סמך שירים עתיקים שאיש לא כתב? חשב איר בזמן שחבט באדמה, מצפה לסימן כלשהו; אך דבר לא קרה. הוא עצמו הטיל ספק, כעת ומקודם. איך הם לא יכלו לעשות דבר? כיצד הם לא יכלו לראות?
הוא קם על רגליו, מקשיב לרחשים העולים מהשיחים והעצים המתים. היה זה נשמע בְּדָמָה לקול התנפצות העלים מתחת לכף רגל של אדם משולב עם נהמה של חיה בעלת תאוות דם.
איר נדרך וידו נחה על ניצב חרבו, הוא התבונן לכל עבר בזמן שהקולות הפכו לרועשים למדי. עידן החיים תם ועידן השדים החל – בגללו. חבריו ועירו נפלו – בגללו. הייתה זו אשמתו שהוא נכשל.
ורק לאחר זמן רב מדי, התפוגגו הפחדים והספקות, וזעם החל זורם בעורקיו. שדים קמו, עורם בער באש, קולם נהם ומבטם הקר נח על איר. אז הוא שאג, ושאגתו נשמעה לכל אוזן חיה. מתחת לשמיים שחורים ועל ארץ מתה, איר זעם, וזעמו הרטיט אבנים.