מתוך הצללים-פרק 6 (ניסיונות ההעלאה הקודמים היו כושלים, ניסיון 3)

"איפה היא?! איפה הנסיכה?!" צעק המלך הנרגז, עובר בין כל המשרתים שהיו על בירכיהם, מכיוון שהמלך עובר.
דממה.
אף אחד לא ידע איפה הנסיכה אאימי, אך המלך זעם כל כך… כולם פחדו לגורלם, המלך מסוגל לעשות כל דבר מתוך כעס.
"הירושי! בוא לכאן מיד!" קרא המלך בזעם גובר. הירושי המפוחד, גרר את עצמו לכיוון המלך, כולו מהסס. "אתה הייתה אמור לשמור על הבת שלי, אחרת למה צריך אותך?!" קרא בזעם. הירושי, כתשובה, הרכין את ראשו מטה, מראה את העובדה שעכשיו הוא מרגיש אשם מאוד.
"איך נתת לה להעלם?" שאלה המלכה הדואגת, ביתה מעולם לא יצאה מרחבי הארמון..
"היא אמרה לי שהיא צריכה להתפנות, וזה לא מנומס לעקוב אחר גברת לשירותים…" ענה הירושי, בעודו מסמיק. בליבו גם הוא דאג מאוד לאאימי, הרי עזר בגידולה עוד מאז שהוא צעיר ומאז שהיא תינוקת, והשקיע את כל חייו בטיפול בה.
"זו לא אשמתו, יקירי…" מלמלה המלכה, "זאת כן!" צעק המלך, "אני מצווה לתלות אותו, מיד!" קרא, "אבל," "אבל כלום! תתלו אותו מיד!" קרא המלך הזועם, לא נותן למלכה הזדמנות לדבר.

יוקי והירוטו הלכו יחדיו אל עבר ביתה של יוקי, בדרך כלל היא הייתה שקטה ולא אהבה לדבר עם זרים, אך עכשיו עכשיו היה לה מצב רוח מיוחד-היא הרגישה שנאה הרבה יותר גדולה לשומרי האור, וחיבה לכל מי שאינו שומר אור. חוץ מזה, לא רצתה להפחיד את הבחור ברצינות ובכעס שלה אחרי שנפגע כל כך משומר האור.
"טוב, אז הנה הבית שלי ושל עוד כמה חברים," אמרה והצביעה על הבית הבינוני בעל קירות הלבנים הלבנים והגג הקהה, הבית שהם הלכו והתקרבו אליו. "שלך ושל עוד כמה חברים?" שאל הירוטו בחיוך מזוייף. 'איך אפשר שבתוך מקום כזה קטן יחיו יותר מאדם אחד?!' חשב לעצמו, אמנם הבית לא היה כזה קטן, להירוטו הוא נראה כפצפון, מכיוון שהתרגל לבתים הענקיים והיקרים בעיר מולדתו.
"כן… כמו שבוודאי שמתה לב, אני לוחמת צללים. ואיתי חיים עוד כמה כאלו. לכולנו אין משפחה…. או שיש, אבל לא כדאי לחזור אליה…" מלמלה יוקי, נזכרת באימה שחדלה מלטפל בה לאחר מות אביה. לא, היא בחיים לא תחזור אל אמא שלה, שברגע האמת הפנתה לה גב.
'טוב, טוב…' אמר בליבו הירוטו, חושב על היתרונות והחסרונות של המצב.
"תכף אקח אותך ליומה, היא אמורה להיות בבית, היא יודעת לטפל בפצעים, אז היא בטח תעזור לך." אמרה יוקי, מנסה לסגל לעצמה נימה נחמדה- נימה שלא דיברה בה יותר מידי.

"או או…" מלמלה יומה כשראתה את שני שומרי האור מאחוריה. "מצוטטת, מה?" שאל אחד מהם וגיחך, "זה בהחלט לא יפה" אמר השני וחייך חיוך שהיה נדמה ליומה כחיוך מרושע.
דווקא עכשיו התחרטה על כך שלא הקשיבה לאחיה, אלא תמיד הייתה עסוקה בלריב איתו. תמיד אמר לה אוקאמי להביא איתה נשק, אפילו אם היא סתם יוצאת לטייל, "הריי הסכנה עורבת בכל פינה!" אמר תמיד, "אתה סתם פרנואיד, אוקאמי." תמיד ענתה לו יומה, אך הפעם, התחרטה על כך.
מכיוון שאפילו לא עמדה, אלא ישבה, המצב היה נראה מאיים עוד יותר. שני השומרים התקרבו אליה, נהנים לראות אותה מפוחדת, וכל מה שהיא עשתה, זה ליפול עוד יותר לאחור.
היא הרגישה איך היא מתחככת בשיחים, אין לה לאן לברוח, אין לה כלי נשק-ובלעדיו היא לא יכולה לעשות כלום מכיוון שמבין כולם, היא הייתה עסוקה הכי פחות בלחימה, והשומרים מתקרבים ומתקרבים ועומדים לתקוף…
'זהו זה,' חשבה, 'זה הסוף המר שלי' אמרה בליבה כאשר אחד השומרים הניף את חרבו מעליה.
"עיזבו אותה!" נשמע פתאום הקול המוכר.