מתוך הצללים-פרק 3

הדלת נפתחה ושיגו נכנס, ונראה היה כאילו יש מאחוריו משהו, משהו גדול.
"שיגו, הגעת! רגע, מה זה מאחורייך?" קראה סאטורי מבלי לשים לב לכך שמביעה התרגשות מוזגמת. "טוב, מאחוריי… מאחוריי יש… מישהו… שממש ממש רציתי להשאיר…" מלמל ומשך כל מילה, ממלא במתח את כל היושבים בבית. "נו, מי זה?" שאלה יומה, "זה…" משך שיגו, ולאחר רגע משך את הדמות הגדולה שמאוחריו כך שתתגלה-זה היה סוס פריזיאני* שחור. "שיגו! מה זה היצור הזה שהבאת?!" תעקה יומה, "זה סוס." ענה שיגו, "הבנו את זה כבר…" מלמלה יוקי ברוגז. "הוא… היה של שומרי האור, והם לא התייחסו אליו יפה. אז השאלתי אותו, רק… ללא מועד החזרה." אמר שיגו וחייך חצי חיוך.
"זה נחמד מאוד, אבל אנחנו בקושי מספקים את צרכנו במזון ובגדים, אז איך אתה רוצה שנחזיק גם סוס? אין לנו מקום שבו יוכל לשהות, או אוכל שיוכל לאכול…" אמרה יומה עם מעט עצב בקולה. "אני אדאג לו לשמיכה כשהוא יישן בחוץ ליד הבית והוא יכול לאכול דשא, נדמה לי…" ענה שיגו, בכל מקרה, אפשר להשאיר אותו בבקשה?" שאל בקול מתחנן. היה מוזר ומצחיק לראות אדם חזק, בוגר (יחסית לגילו) וגבוה כל כך מתחנן כמו ילד קטן. "בסדר, בסדר. ועכשיו בוא לאכול." אמרה יומה.

מאות שיחי וורדים בכל גוון האפשרי לוורד, מסודרים בטורים ישרים נגלו לעינם כאשר אאימי ומשרתה האישי, הירושי, יצאו לגן הקידמי של הארמון. הריח המתוק הגיע באפם ומשב הרוח הקריר והנעים העיף מעט את שיערה האדמוני והארוך של אאימי שירשה מאמה המלכה. לרגע שכחה מתכניתה המקורית ונשאבה אל עולם היופי העדין של הוורדים, אך לאחר כמה רגעים חזרה לעצמה. "הירושי, חכה לי כאן. אני צריכה ללכת…להתפנות" אמרה בהתביישות מבוימת. המשרת אשר הגיע לשנות ה-40 לחייו הנהן להסכמה ושילב את ידיו. לאחר מכן אאימי תפסה בשמלתה והרימה מעט את חצאיתה כדי שיהיה לה נוח לנוע והלכה בקצב מהיר מאוד אל הארמון. אך במקום ללכת להתפנות הלכה אל חדרה. 'בסדר, אז במראה הזה בטוח לא אוכל לברוח.' חשבה לעצמה וסקרה את שמלתה. היא הייתה אדומה וארוכה וחצאיתה נגררה מעט על הרצפה. שרווליה היו ארוכים גם הם, וסרט קהה היה קשור סביב מותניה של אאימי כדי להדגיש את גזרתה המושלמת. 'כן, לא אוכל ללכת כך.' סיכמה בראשה ויצאה בשקט מחדרה. היא הלכה לאחת הקומות האחרות של הארמון, שם נמצאים חדרי המשרתים והטבחים בארמון. המסדרון היה בהיר מאוד, גם ברצפתו וגם בקירותיו, התקרה הייתה גבוהה מאוד והתנשאה לגובה של כארבעה מטרים, ונברשת זכוכית גדולה הייתה תלויה עליה. אאימי התקדמה לאט ובחנה את דלתות העץ אשר מאחוריהן נמצאים חדרי העובדים של הארמון. 'סוף סוף' חשבה לעצמה כשראתה דלת עץ פתוחה. היא התקדמה לעבר הדלת, אף אחד לא היה בחדר. היא נכנסה ולעיניה נגלו ארבע מיטות עץ פשוטות, וארון עץ קהה וישן. זה היה ממש כלום לעומת החדר שלה, שהיה גדול מהחדר הזה פי חמישה והתמלא ברהיטים ושטיחים יקרים ומרהיבים מאוד. אאימי ניגשה אל הארון ופתחה אותו בזהירות. היא נאנחה בהקלה כאשר ראתה שתלויים שם מדי משרתות, כנראה אלו שעוזרות במטבח. היא לקחה את אחת השמלות השחורות אשר מגיעות עד הברך אך שרוולן ארוך, ולקחה סינר לבן שכל משרתת לבשה. השמלה הזאת נראתה כאחת במידתה של אאימי, אולי מעט גדולה יותר. 'נהדר, עכשיו רק נשאר עיניין השיער. כולם מזהים אותי לפיו.' חשבה אאימי וחייכה לעצמה בזמן שהיא יוצאת מהחדר והמדים בידה הימנית. מהר מאוד היא הבינה לאן היא צריכה לפנות בנושא הזה. היא התקדמה אל קצה המסדרון ונקשה בדלת. סָאטוֹ, המשרת האישי של אביה פתח את הדלת. "הו, זו את, הוד מלכותך. ואיך זכיתי בכבוד שתבקרי איש קטן כמוני?" אמר ועיניו הקטנות הביעו הפתעה. "אבי קרא לך, הוא ביקש שתבוא אליו, עכשיו." ענתה ופניה נראו תמימות, שום דבר שיכול להראות כי זהו שקר לא נראה עליהן. "הו, זה העיניין. בסדר, עכשיו אבוא." אמר ויצא מהחדר. מיד אחרי זה אאימי מיהרה להכנס לחדרו, היא לא הייתה כאן בפעם הראשונה, ואמנם חדרו נראתה טוב יותר מחדר המשרתות, הוא לא היה עדיף לדעתה. סאטו, שהיה כבר זקן, הכריח לגמרי, ולכן תמיד לבש פאות. הוא חשב שאף אחד אינו יודע על כך, אך כולם ידעו, ולמשרתות, ולאאימי ואחיה הגדול איצ'ירו היה מן מנהג לצחוק עליו כאשר הוא לא נמצא. אאימי התקדמה מהר אל שידת העץ שנמצאת ליד מיטתו של סאטו והחלה לחפש במגרותיה את מה שרצתה. והנה, במגרה התחתונה מצאה פאה חומה, כמו כל הפאות שלבש, רק שבזו אורך השיער היה כמעט עד הכתף, לקחה אותה, ורצה הרחק מן החדר. היא הגיעה אל חדרה במהירות ואחרי שסגרה את הדלת החלה להתנשף. 'נו, קדימה, אאימי!' אמרה לעצמה בליבה, ואז החליפה את שמלתה המפוארת למדי המשרתת, אספה את שיערה, והחביאה אותו בצורה מושלמת מתחת לפאה החומה.
"זהו זה, הדרך אל החופש." מלמלה ויצאה מחדרה. היא רצה אל הגינה האחורית של הארמון ויצאה מן השער. למזלה השומרים נתנו לה לצאת. בגלל שיש כל כך הרבה שומרים, לא כולם מכירים אותה, או את כל המשרתות, ובטח שלא יזהו אותה כאשר היא מחופשת.

למחרת בבוקר סאטורי קמה ממטתה והתמתחה. שוב היא התעוררה אחרי כולם. אף אחד לא שאל מה יש לארוחת הבוקר, כולם כבר התרגלו מזמן לכך שאין הרבה מה לאכול, לכן אין ארוחות בוקר.
סאטורי יצאה החוצה ושאפה את ריח הדשא הרטוב. נראה שבלילה ירד גשם קל.
יוקי עמדה וציירה את הנוף הנשקף מכאן, בתים קטנים, דשא רטוב, שיחים ועצים פה ושם, ושמיים הצבועים בגוונים יפייפיים של תכלת. "תגידי, איך זה שאת ערפדה ואת מסוגלת להסתדר חודש שלם או אפילו יותר ללא דם אנוש?" שאלה סאטורי, מפרה את השקט. "אני רק ערפדה למחצה." ענתה יומי ללא שום רגש הבולט בקולה. אך בתוך ליבה, הרגישה כאב. היא נזכרה באביה שבניגוד לאימה היה אנושי, ואיך שחלה במחלה לא ידועה ומת. והמלוכה, שיכלה לעזור לו, לא הסכימה לטפל בו. הכאב אט אט נהפך לכעס ולבסוף זרקה את המכחול איתו ציירה והחלה ללכת. "לאן זה?" צעקה סאטורי לעברה, אך זו לא ענתה.
יוקי הלכה לה ברחבי הכפר, מעוצבנת מהזיכרונות שהציפו אותה, בועטת באבנים קטנות שנתקלה בהן בדרך. כאשר הגיעה למרכז הכפר, מקום שבו מתאספים הרבה אנשים, ראתה דבר שהרתיח אותה עוד יותר. אחד משומרי משמר האור מצליף בגבו של נער תמים. כמו שקורה תמיד. 'זהו זה,' החליטה, 'אני חייבת לעשות משהו.'