מתוך הצללים-פרק 2

"אחח" יבב היריקו, "די, די, עוד שניה זה נגמר," אמרה יומה וצחקקה בזמן שהיא מסיימת לחבוש את ידו הפצועה, "זה נורא, מתי זה ייגמר?!" אמר הירוקו בקול דרמתי, "זה כבר נגמר" אמרה יומה וצחקה, וגם הירוקו צחק.
נשמעה נקישה בדלת. "אוקאמי, תפתח את הדלת בבקשה," אמרה יומה, "אני לא יכול!" צעק לה מהמטבח. יומה קמה באי רצון והלכה קודם כל למטבח. "אמרתי לך לא לאכול ממה שבישלתי לפני שמגיעה ארוחת הערב!" צעקה, "הייתי רעב!" אמר אוקאמי, מתגונן, בזמן שהוא לועס את האורז החם. "שַמֵן." סיננה יומה והלכה לפתוח את הדלת, "יוקי, ריו, חזרתם, ו…?" אמרה והסתכלה על הדמות שעמדה בין יוקי לריו, שסיים להתאמן על לחימתו וחזר הבייתה ביחד עם יוקי וסאטורי.
כן, יוקי, סאטורי, יומה, אוקאמי, ריו ושיגו חיים באותו הבית. לאף אחד מהם אין משפחה שבאמת כדאי לחזור אליה, או בכלל משפחה, ובגלל שכולם לוחמי צללים ומתקשרים הרבה אחד עם השני, החליטו לחיות ביחד, ומבלי ששמו לב הפכו אחד בשביל השני למשפחה.
סאטורי הורידה מעצמה את הצעיף העבה, ופניה התגלו, ושיערה התפזר. "סאטורי! חשבתי שאת בכלא…" אמרה יומה וזזה הצידה כדי שהשאר יוכלו להיכנס. יוקי, סאטורי וריו נכנסו וחלצו את מגפיי העור השחורות הכבדות, מגפיים שכל לוחם צללים לובש. "כן, הייתי בכלא. אבל אף אחד לא בא לחלץ אותי…" אמרה סאטורי ואת המילים האחרונות אמרה בכעס מזוייף, "אז ברחתי." אמרה ומשכה בכתפיה. "טוב, היינו באים לחלץ אותך בשלב כלשהו…מתישהו…" אמר היריקו וצחק, "ככה?!" אמרה סאטורי ושילבה את ידיה, ואז עשתה פרצוף נעלב. מה שגרם להיריקו לבוא ולדגדג אותה, ושניהם צחקו.
כבר מזמן לא צחקו ולא עשו שטויות, הרי תמיד עורבת להם סכנה, סכנה שנקראת 'משמשר האור'.
"דרך אגב, היריקו, מה אתה עושה כאן?" שאלה יוקי, "קפצתי לביקור." ענה היריקו ונפנף בידו החבושה.
תמיד כשמישהו נפצע או היה זקוק לעזרה הוא היה יכול לבוא ליומה. יומה מאוד אוהבת לעזור, והיא גם יודעת מעט ברפואה, אבל ממש מעט-רק על טיפול בפצעים.
ריו התיישב בסלון, "מתי אוכלים?" שאל, עייף ורעב אחרי האימון הארוך בו התאמן על כל מיני סוגים של בעיטות. "עכשיו!" הודיעה יומה והלכה להביא את האוכל מהמטבח. בנתיים כולם, וגם אוקאמי שכבר יצא מהמטבח התאספו מסביב לשולחן. "היריקו, אתה נשאר?" שאלה סאטורי, "בדרך כלל אני אוכל עם המשפחה שלי, אבל אם כבר חזרת, אני אשאר," ענה לה היריקו וצחק.
"טוב, היום יש בשר עוף ואורז. או יותר נכון מה שנשאר ממנו." אמרה יומה ושלחה מבט חד ומאשים לאקאמי. 'מעניין איפה שיגו' חשבה סאטורי, 'כבר מאוחר מאוד, לא מתאים לו להעלם ככה סתם.' היא החלה לדאוג בליבה. כבר די מזמן היא מחבבת את שיגו בסוד, אך הוא מתייחס אליה רק כמו אל האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לא. יותר נכון הייתה, ונרצחה. לפתע נשמעה נקישה על הדלת. "פתוח!" צעקה יומה. הדלת נפתחה, ודמות הגיחה מן הצללים.

'האם אני עושה את הדבר הנכון?' חשבה ליאנג, ששקעה לגמרי בהירהוריה על עבודתה, בזמן שהיא מסתובבת באחד מיערות ארץ קון. 'למרות כישרונו הטבעי ללחימה, הירוטו הוא עדיין צעיר מאוד, ויכול לעשות שטויות. ואם לא יתמודד עם המשימה המוטלת עליו?' ברגע שנזכרה במשימה-להסתנן אל לוחמי הצללים, נזכרה גם בלוחמי הצללים, בינם היא הייתה אמורה להיות. אם כל מה שקרה לא היה קורה… אולי היא הייתה עכשיו בין לוחמי הצללים בעצמה, וחייה היו יכולים להראות שונים לגמרי. המחשבות האלה הובילו אותה למחשבות אחרות, מחשבות על משפחתה, משפחה המורכבת מלוחמי צללים וותיקים. ובסבא שלה. סבה עומד למות בקרוב, אך אביה לא מרשה לה להתראות איתו. אם רק היה משהו שביכולתה לעשות כדי להתראות בפעם האחרונה עם סבה לפני שימות…

"אמא, אבא, אני יוצאת לטייל באחד מהגנים ליד ארמוננו." הודיעה אאימי, נסיכת קון, להוריה. "בסדר, הירושי ילך איתך." ענתה אימה, המלכה.
הירושי הוא המשרת האישי של אאימי.
'אוף,' חשבה אאימי, 'עכשיו אני צריכה לחשוב על דרך להיפתר ממנו.' והבעת פניה הפכה להיות מבואסת. היא הרי לא באמת רצתה לטייל בגן, היא רצתה…
"גברתי, אני כאן. כעת את יכולה לטייל בגן, ולהנות מנופו." אמר הירושי שהתייצב מול אאימי מבלי ששמה לב, "הא?" שאלה, "אה…" מלמלה, "טוב, בוא נצא לגן!" החריזה, עכשיו עלה בראשה רעיון איך תוכל להיפתר ממנו וסוף סוף לצאת מרחבי הארמון…