משפחה ללא שליטה

פרק 1 – מחפשים עבודה, אוכלים ארוחה, חנות היינות מחכה
"אני בחיים לא אמצא עבודה בקצב הזה!" ג'ון שבר את ראשו מול המחשב הנישא שעל מותניו, חיפש עבודה בעשרות אתרים מדי יום. חלום חייו הוא לעבוד בכנסת, אולי אפילו לכהן כנשיא של ארצות הברית. חלומו של כל אחד הוא זה, אך ג'ון בטוח שהוא זה שיקבל את התפקיד החשוב מכל בארצות הברית. כרגע הוא מחפש עבודות קטנות יותר בגודלן כמו עבודה במפעל הכובעים, יצור ממתקים, אריזת כלי בית, שום דבר לא עובד. אף אחד לא מוכן לקבל אותו. "אבא, אף אחד לא מוכן לקבל אותך כי אתה חפרן." "תהיה בשקט בן, כשתהיה בגילי, אם יהיה לך מזל אתה תמצא עבודה קבועה. אך אם לא, אתה תטרח מול המחשב ותחפש עבודות, אם יהיו מחשבים עד אז." "אוי, אבא," אמר ניק בייאוש, "תביא לי את המחשב שלך!" ניק ניגש אל אבא ששכב בתנוחה עקומה לגמרי על סלון העור הלבן. הטלוויזיה הרעישה בצורה קולנית למדי, ריח ארוחת שישי עלה בכל הבית, ריח של ירקות וג'ון, הגבר של המשפחה, אב הבית, מנהיג השבט, מחפש עבודה כבר שנתיים ובכל יום, אותה תנוחת השכיבה, על אותו הסלון, עם אותו מחשב קטן ומעצבן שלא מאיר לו פנים. "תראה, אבא." ניק לקח את המחשב והציץ בו. הוא הקליד כמה מילות חיפוש בודדות בשורת החיפוש שלמעלה. "הנה אבא, תדפדף פה עד שתמצא עבודה שתסכים לקבל אותך." "ולמה שדווקא זו תקבל?" "אם לא תנסה, לא תדע." "אבל כבר התייאשתי מלנסות." "אבא, רואה שאתה חפרן?"
… השעה הייתה כבר שש וחצי בערב, השמיים התכהו, הרחובות שקטו מעט וג'ון התייאש מלהיות מול המחשב כבר לכן עזב אותו בתקווה למצוא משהו יותר יעיל לעשות בזמן הפנוי שיש לו, כמו כל יום. השעמום הרג אותו. "אתם באים לאכול?" "רגע, ג'ני!" ג'ון צעק לה מהסלון. הילדים היו בקומה למעלה, כל אחד במחשבו, בעיסוקיו, לא מתקשר עם חלל הבית. "ילדים, בואו כבר, האוכל מוכן." "רגע אמא, ראיין מצלצל!" הפלאפון של אלי צלצל צלצול מוכר וחופר, אלי הייתה בתפקיד האחות, היא הייתה גותית, כל הלבוש שלה היה שחור, כולל הלק והיא לא אהבה במיוחד את אחיה ניק, שהתעסק בכלל בסרטי אימה ולא סבל את הטמטום של אחותו, אף על פי שהיא הייתה נראית מפחיד לפעמים, כשלבשה את השמלה המוזרה שלה לאירועים משפחתיים. "הלו, ניק?" "היי אלי, נשיקה בבקשה!" היא נישקה אותו דרך הפלאפון, זה היה נראה מוזר וחולני. "מה קורה יפה שלי?" "סבבה, אנחנו נפגשים היום?" "בטח, בוא למרכז המסחרי, נשב בפיצה או משהו כזה." "טוב בייבי!" "בייבי תקרא לחברה שלך." "אבל את חברה שלי." "אז תקרא לי בייבי." "בסדר, בייבי שלי!" היא נישקה אותו דרך הקו שוב. "אני חייבת לזוז לאכול, נדבר." אין כמו ארוחת שישי, כשכולם מתכנסים מסביב לשולחן, לארוחה טוב שאימא בישלה. הניחוחות שבאוויר מושכים את מרב תשומת הלב בבית, לא מרפים, גורמים לכולם לבוא אל השולחן. ניק ואלי ירדו מן החדרים מיד כשסיימו את עיסוקיהם. הם התיישבו אל מול השולחן יחד עם אביהם הנואש וחיכו שאימא תשים את המנות על השולחן. "איך היה לכם היום?" "אחלה של יום," ענה ניק. "צפיתי בסרטי אימה מ-1978." "ואת, אלי?" התעניין ג'ון. "אני דיברתי עם ג'ון בצ'אט כל היום." "אחות משועממת," גיחך ניק. אימא באה עם שתי תבניות כסף גדולות, מלאות בשר וירקות והניחה אותן בזהירות על השולחן. "תיזהרו, זה חם," היא התריעה. כולם כמובן התנפלו על התבניות והעמיסו בצלחות נתחי בשר גדולים ככל שניתן והרבה ירקות, הרבה. הם לעסו כמו סוס שלועס קש והשמיעו קולות מוזרים תוך כדי. הכל נבלע מהשולחן בתוך שניות למרות שהאוכל היה רותח, אימא הזהירה, המשפחה לא הקשיבה. "היה מאוד טעים!" אמר ג'ון בפה מלא. "זאת בדיוק הבעיה!" "מה הבעיה פה בדיוק?" "שאתה מדבר בלשון עבר, לא נשאר לי כלום!" "שטויות, את סתם דאגנית," הוא ענה לה ברוגע. לו קל לדבר, הוא כרגע אכל כמו חמור. "הנה קופסת שימורים שהילדים הוציאו," ג'ון הושיט לה קופסת שימורי תירס.
…
לילה, עשר וחצי בלילה. ניק כבר ישן, בכל זאת הוא רק בן שתיים עשרה, הוא עוד לא יכול לישון מתי שבא לו, אך הוא רק מחכה לכך. לרגע שבו יוכל לקיים מרתון סרטי אימה כל הלילה. אלי השתדלה להיות בשקט. היא התקדמה בזהירות אל המטבח, לקחה מהכיסא את התיק השחור וצרור מפתחות שצלצל וכמעט העיר את כולם.
…
"היי, בייבי!" "מה נשמע?" "יהיה טוב כשתביאי חיבוק." היא חיבקה אותו. הם עמדו ביחד ברחוב השקט, היא חיכתה לו עשר דקות. ברחוב לא נשמע ציוץ, אף לא אחד קטן ורק חתולים שחורים עברו ויללו. רק בתים בודדים עוד נשארו עם אור שהיה ניתן לראות מהחלונות ורוב הבתים היו סגורים וחשוכים לגמרי. "באה לפיצה?" "אחריך, אדון ראיין." שניהם צחקו. הם אהבו אחד את השנייה בטירוף. רק ראיין היה הדביק שאהב להתחבק ולהתנשק ואלי הייתה פחות חמה, יותר קרה אך היא לא היססה וחיבקה אותו כשרצה, היא ידעה שהוא עושה את הכל מתמימות ואהבה. "איך אחיך כבר הצליח לעצבן אותך היום?" "חוץ מזה שהוא הוריד לי לנגן המוסיקה מחרוזות אפריקאיות ישנות ושפך לי שלושה מעדני ג'לי מתחת לשמיכה?" "אחים קטנים זה סיוט!" הכריז ראיין. גם לא הייתה אחות קטנה שאהבה לעשות שטויות. ראיין עצר. הוא הביט בחנות מוזרה, שלא נראתה קודם. כנראה נפתחה היום. זו הייתה חנות היינות של המלך, או שלפחות כך היה כתוב. החנות הייתה נראית חשוכה מבפנים מבעד לשמשת הזכוכית השקופה. ראיין נקסם, משהו בחנות משך אותו וגרם לו לרצות להיכנס. "ראיין?" "אתה מתכוון להיכנס?" שאלה אותו אלי. "זה סגור!" "לא, ראיין!" "אז למה יש חושך?" "אני לא יודעת למה יש חושך אבל הנה שלט שכתוב עליו בפירוש 'פתוח'," היא הצביעה על שלט גדול, כתוב באותיות גדולות ואדומות שנתלה על הדלת. "זה נראה מקום מוזר, האמת," אלי בחנה את החנות מעט והבינה שברצונה לסגת מהמקום הזה. הוא נראה לה מוזר ביותר. בצדק. כתוב שהוא פתוח, אך החשכה שוררת בפנים, הכל מפוצץ באבק כאילו לא נגעו בחנות הזו כבר עשרות או אולי מאות שנים ולא היה אף אחד בפנים. ראיין פתח בחשש את דלת הכניסה לחנות והביט ימינה ושמאלה. קירות החנות היו עשויים עץ, מיושן, חלול ודפוק במלא מסמרים חלודים. המדפים היו רבים, הם ניצבו גבוה מאוד, צמודים אל הקירות ועליהם היו כמויות אדירות של בקבוקי זכוכית, ריקים מיין, מכל הסוגים וכל הגדלים. גון העץ היה חום בהיר ובכל החנות הייתה אווירה ישנה, חמימה ונעימה. דלפק עם קופה עליו ניצב בכניסה לחנות, כמה מטרים מהדלת ולא עמד בו אף אחד שימכור או יעזור. אלי, בחוסר רצון, נכנסה יחד עם ניק וגופה רעד. החנות הזו נראתה חשודה לגמרי. "יש כאן מישהו?" הוא שאל. אין קול ואין עונה. "מי כאן?" "שלום לכם, ילדים!" איש מוזר הגיח מהפינה, לבוש בגדים קרועים ומוזנחים, בצבעים דהויים. חולצתו המכופתרת הדיפה ריח נוראי ובגרביו היו חורים.