משפחה כן בוחרים – פרק ראשון

"למה?"
"הייתי חייב. חוץ מזה, הכל לטובתך."
"לטובתי, אדוארד? אתה יודע כמה שנאתי אותך כשעזבת? "
בכיתי כמו משוגעת. מזל שלא שמתי מסקרה, אחרת הפנים שלי היו שחורות. אבל הוא באמת לא היה צריך לעזוב. הוא המציא תירוצים.
"כשגיליתי שיש לי רגשות כלפיך היה מאוחר מדי, ואתה פשוט פאקינג עזבת! " משכתי באפי.
הוא סתם עמד שם. מולי, לא הוציא מילה. לא הגה. לא שמעו את נשימותיו, אך את פעימות ליבי יכלו לשמוע עד חנות המצלמות שממול.
אני אוהבת לצלם. תמונות הם תיעודים. אני אוהבת לתעד דברים. יש לי מצלמה חביבה. החביבה עליי. זאת שיש לה דליפות אור מיוחדות. כך התמונות יוצאות דופן ומיוחדות.
"קליאו… אני מצטער, אבל הייתי חייב לעזוב. "
"בגלל העבודה המזוינת שלך באוניברסיטה באנגליה! יכולתי להקריב הכל בשבילך, אפילו אם זה לנשור מבית הספר ולהפסיק לטפל בגוון! "
גוון היא אחותי הקטנה, בת ה-5. אבא שלנו מת מדלקת ריאות, ומאז נשארנו רק אני, אמא, גוון וליאו.
גוון חולה בניוון שרירים. זה ממש נורא, והרופא אומר שבגיל 10, במקרה הטוב, היא תצטרך כיסא גלגלים, ובגיל מאוחר יותר היא פשוט… אני לא רוצה להגיד את המילה המשמעותית הזו, כי הרופא אמר שיכול להיות שיש סיכוי שהיא תמשיך לחיות. אני לא רוצה לפתוח פה לשטן.
"אני לא ידעתי שיש לך רגשות כלפיי! חשבתי שאנחנו רק חברים טובים וזהו!"
"אז טעות שלך, בעיה שלך. אני לא יודעת ולא אכפת לי אם יש לך רגשות כלפיי! אבל עכשיו, כשירדת מהטיסה לפה, למריאול, מיין: אתה מוזמן להמשיך לחיות את החיים שלך בלעדיי. זה נגמר. "
"ג'יין. בבקשה, לא, לא! את לא יכולה – "
"אדוארד, " נשמתי עמוק, התכוונתי לספר את הטעות הגדולה בחיי. "עזבת לשנה. שנה שלמה. מצאתי מישהו חדש. שדואג לי ואני מחבבת אותו מאוד. אנחנו זוג עכשיו. תפוס מרחק, בסדר?"
הדמעות המשיכו לזלוג, אך הם היו אמורות להיפסק ברגע שסיפרתי לו עליי ועל פארקר.
הוא לא בן הזוג הטוב בעולם, אבל כל בת 16 צריכה מישהו נורמלי ללכת איתו לנשף סוף השנה.
שדרך אגב, הולך ומתקרב.
"טוב. אני שמח שהמשכת הלאה. להתראות, ג'יין קופר, היה נחמד להכירך. נתראה מתישהו. "
"ביי, אד. " אני מחייכת, מנסה לא לגלגל עיניים. הרי הוא ימשיך ללמוד בבית הספר שלי.
"ביי, ג'יין. "
אני עולה על האופניים הכחולות שלי, רוכבת לביתי הצנוע בעוד לילה לא שגרתי כל כך. שגרה זה דבר רע.
אני עולה לי בכביש, זה שנסלל לא מזמן, רחב מאוד. בעוד שאדוארד נשאר שם, על הכביש הריק, בשתיים עשרה בלילה, כשהרחובות ריקים.
לילה טוב, מריאול.