משנה צורה

התקרבתי לסמטה החשוכה, ראיתי פח לפניי.
קפצתי לתוך הפח וחיפשתי אוכל, מצאתי כמה קליפות בננה וקלמנטינות.
לא בדיוק הבנתי איך בעצם לאכול אותן, אבל הייתי כל כך רעבה שבלעתי הכל בכמה ביסים.
חשבתי לעצמי שבחיים לא אחזור להיות בדמותי כאדם, שאני אשאר מוטציה לנצח.
הסתכלתי על עצמי, בכמה חתיכות מראה שבורות, שבורות כמוני.
חשבתי שהוא באמת אוהב אותי, אך רק עכשיו הבנתי את המזימה שלו.
ברגעים אלו, הוא נימצא עם משפחתי , שותה שוקו חם מול הטלוויזיה.
כמו שאני והוריי ואחיי עשינו תמיד בערב כדי להתגבש, ראינו סרט משפחתי שמתחיל כל ערב ב-21:00 .
אני מרגישה כל כך תמימה, איך האמנתי לשטויות שלו? ועוד לחשוב שהיינו ביחד.
החיים פשוט לא הוגנים, אני שונאת אותם, הם דורכים עליי.
נזכרתי באיך שאהבתי לשחק עם אחי בקובייה ההונגרית, הוא תמיד היה מנצח בזה.
אהבתי לראות את החיוך שעל פניו, והגומה העמוקה שלו בלחי שמאל.
נזכרתי בעיניים הטובות שלו, עיניים כחולות שהופכות לגוון סגול.
אני אהבתי לספר לו כל ערב סיפור, שהוא חיכה לזה כל היום.
אהבתי לשמוע את קולו שדורש עוד, ואי-אפשר לשכוח את החיבוק והנשיקה על המצח. כשהשכבתי אותו לישון.
נזכרתי באחותי הגדולה לי-מאי, היא תמיד עזרה לי בקשיים, כשחבר שלי נפרד מימני היא עזרה לי להתגבר עליו ולעבור לשלב הבא, להתקדם.
נזכרתי בקטעים שהיא ניסתה לשרטט לי את העפרון השחור מתחת לעיניי , וכל שנייה זזתי. זה היה ביום החתונה של אח שלי הגדול.
לבשתי שמלה ורודה , והייתי השושבינה של חברתו שכבר הספקתי להכיר מזמן.
אח שלי, הבן-אדם הכי ילדותי שאני מכירה, הוא מצחיק ופחדן באותו הזמן.
אני נזכרת בהצגה של שלגייה, שהייתי בתפקיד הראשי שאמי סידרה לי.
אחריי שנגמרה ההצגה הוא חיבק אותי חזק, אהבתי את החיבוקים שלו. קראתי להם 'חיבוקי דב' למרות שאני יודעת שכבר יש דבר כזה מזמן.
אני מתגעגעת למשפחה שלי.. ויותר מכל, לגוף האדם שלי.