משחקי השמדה- פרק 8

#בלתזאר#

הדרקון האדום, חיכה מחוץ לקיר התא שהתמוגג לגמרי, עד שבלתזאר יצא יחד עם כארסון. כאשר בלתזאר נתן את הפקודה, הדרקון הצליף באוויר בכנפיו, והמריא אל השחקים.
כבר הרבה זמן שבלתזאר לא ראה את כארסון. בלתזאר ציפה שכארסון לא ישמח לראות אותו, אבל הוא טעה. כארסון עלה בשמחה על הדרקון. עכשיו, נותר לו רק להיכנס מחדש למועצת שליטי הדרקונים.
"כארסון" אמר בלתזאר. "אני צריך לשאול אותך
שאלה חשובה".
"אני מאזין." אמר כארסון, שקט.
"אני תהיתי, אם אתה רוצה להצטרף מחדש אל מועצת השליטים" אמר בלתזאר.
"אתה מציע לי לחזור?" שאל כארסון, מופתע. "באמת?"
בלתזאר הנהן. "אתה מוזמן אם אתה רוצה" הוא אמר.
"ואני אקבל מחדש את הדרקון הירוק הישן שלי?" שאל כארסון. בלתזאר הביט בעיניו של כארסון והנהן בראשו לחיוב.
"אני אשמח לחזור אל המועצה" אמר כארסון.
"מעולה" אמר בלתזאר. "שמעת את זה דרקון? קח אותנו אל המערה!" הוא אמר.
"אני צריך לשאול אותך, איך אתה יכול להחליט אם לצרף אותי, אם ארתור עומד בשלטון?" שאל כארסון את בלתזאר. חיוך עלה על פניו של בלתזאר. "הרבה השתנה בזמן שלא היית" הוא אמר. "הדחתי את ארתור, אני השליט של המועצה עכשיו".
"ומה עלה בגורלו של ארתור?" שאל כארסון.
"נמלט יחד עם נער מסוים. עוד לא מצאנו אותו, אך כשנמצא אותו, הוא יקבל את מה שמגיע לו" אמר בלתזאר. "ותסמוך עליי, שנמצא אותו" חיוך מרושע עלה על פניו.
"למה צריך לעשות לו את זה?" שאל כארסון. "הוא רק עזר לנער מסוים!" הוא אמר.
"איך רואים שאתה לא יודע כלום על ההיסטוריה
של שליטי הדרקונים" אמר בלתזאר. "הנער הזה, היה האחד, שליבו מכוסה קשקשים! ניקולס קווארד! הוא יהיה שליט הדרקונים הגדול ביותר שחי בחמש השנים האחרונות!"
"אז למה אתה לא מחפש את הנער?" שאל כארסון.
"זה יהיה בזבוז זמן!" אמר בלתזאר. "הנבואה אומרת, שמתי שכל ליבו של הנער יוקף על ידי הקשקשים, הוא יהיה חייב להפוך לאחד מאתנו, אין דרך למנוע את הבלתי נמנע! ביום מן הימים הוא יהיה אחד מאתנו, ואין לו מה לעשות נגד זה. אז אין לנו למה לרדוף אחריו". הוא אמר.
"הבנתי". אמר כארסון. "אבל בכל זאת, ארתור הוא גם שליט דרקונים, אנחנו לא יכולים להרוג אותו סתם ככה!"
"זאת בדיוק הנקודה כארסון" אמר בלתזאר. "עכשיו, כשאני השליט, אני יכול לעשות מה שבא לי!"
כארסון מביט המום בחברו, תוהה מה עבר עליו בזמן שהיו מגורשים מהארץ הזאת. אבל הוא בחיים לא יידע מה קרה לו. אף אחד זולת בלתזאר, לא יודע את האמת…

שליטי- הדרקונים היא מועצה, שהוקמה לפני יותר משבעים שנה. מטרותיה היו טובות, הדרקונים ורוכביהם עזרו לאנשים ברחבי העולם, לא משנה במה.
אבל אז, בשלטון המועצה השמיני, אחד מחברי
המועצה, הציע להדיח את המלך. אותו איש, היה אביו המנוח של בלתזאר. באותה תקופה, בלתזאר היה ילד, שחונך לתוקפנות ואלימות. אביו של בלתזאר אמר וחזר על המנטרה שרצה שבלתזאר יזכור כל חיוו: 'אני המנצח, או שאין מנצח'. המלך הודח, ואביו של בלתזאר עלה לשלטון, וכמו שחינך את בנו, כך חינך את המועצה. כששלטונות הממלכות המאוחדות הכריזו על איסור ברכיבה על דרקונים, פתח אביו של בלתזאר בעידן האפלה הראשון. שליטי הדרקונים הטילו אימה על האנשים הרגילים.
באותו זמן, בלתזאר היה בשנתו הראשונה במועצה. אבל מתוך חשיכת המלחמה, ממלכת קורוות'ר, וממלכת הוטריקליס, יצאו יחד, להשמיד את שליטי הדרקונים בקרב אחד אחרון, שנערך חודשיים בדיוק.
בסוף החודשיים, שליטי הדרקונים הובסו, וגורשו מהארץ. לנצח. שנה לאחר מכן, אביו של בלתזאר מת ממחלה קשה. בלתזאר כעס על כולם, ופרש ממועצת הדרקונים עד שהרגיש טוב יותר.
לאחר הדברים האלה, שליטי הדרקונים חזרו לפעולה. כפר אחר כפר, ממלכה אחר ממלכה, שליטי הדרקונים השמידו את כולם. אך כשסיימו להחריב את הארצות, הם הביטו בארץ של קורוות'ר והוטריקליס, והבינו, שעכשיו, הם תקועים, בלי לעשות דבר, בחורבות הארצות שהרסו בעצמם. לנצח. כך הם חשבו.
בבוקר בהיר אחד, כעבור שבעה – עשר שנים,
המחסום ששמר על הארץ האחרונה, ירד. שליטי הדרקונים חזרו אל הארץ, ובשקט, במערה ליד ים החצייה, החוצץ בין שתי הממלכות היחידות שנותרו, הם חיו, מתכננים איך לשלוט בארץ…

"בוא נלך לתפוס את ארתור." אמר בלתזאר לכארסון. מבטו היה קר ומרוחק. השד יודע על מה הוא חושב…
איפה הוא? שאל בלתזאר את עצמו. איפה ארתור? אני אתפוס אותו… אני נשבע!
לפתע, קול נוסף נשמע במוחו של בלתזאר. לא! אל תעשה את זה! מה הוא עשה?
-מה הוא עשה? אתה צוחק עלי? הוא עזר לפולש לברוח!
אז מה? מה זה משנה? הפולש גנב משהו? שאל הקול הידידותי.
זה היה הנער. אמר הקול התוקפני.
הנער? הקול הידידותי לא הבין. איזה נער?
הנער שליבו מכוסה קשקשי דרקון! הנער שבזכותו נשלוט בכל הארצות שנותרו אחת ולתמיד!
המוח של בלתזאר כמעת התפוצץ. "די כבר!" צעק.
"אמרתי משהו לא במקום?" שאל כארסון.
"לא, אני מתנצל." אמר בלתזאר. "משהו בראש שלי השתלט עלי." בלתזאר תפס את ראשו בידיו וטלטל אותו.
כארסון הביט בבלתזאר, מבולבל. "אז אתה בטוח שאתה רוצה לתפוס את ארתור?" הוא שאל את בלתזאר.
"כן." השיב בלתזאר. "קדימה".
כעבור מספר שעות של רכיבה על הדרקון, בלתזאר התייאש. "כארסון." אמר. "נרד. נלך מעט ברגל."
כארסון לא שאל שאלות, הוא רק הביט בבלתזאר בפנים חתומות והנהן. זו עדיין הייתה שעת צהריים. כך לפחות חשב בלתזאר, הוא לא היה יכול לדעת בגלל העננים האפורים שתמיד שררו בקורוות'ר. בלתזאר עוד לא התייאש, מחפש אחר ארתור.
לבסוף, הגיעו לפתח של מערה, לא נשמע רעש מתוך המערה. בלתזאר הביט בכארסון, שהבין מה בלתזאר אומר לו. לא שהיו לכארסון הרבה ברירות, הוא נכנס עם בלתזאר למערה.

המערה הייתה חשוכה יותר ממה שבלתזאר תיאר. הוא הדליק לפיד. אור הלפיד צבע את המערה ואת פניו של בלתזאר באור כתום. "צא החוצה ארתור. אנחנו יודעים שאתה כאן." הוא אמר. "אם תצא החוצה בעצמך אני נשבע שיהיה לך סוף מהיר, אם לא, אצטרך לענות אותך במשך שבועות, אני רוצה שתסבול."
לא נשמע קול מהמשך המערה. בלתזאר המשיך להתקדם לאורך המערה. "תפסתי אותך…" הוא אמר כשהלפיד האיר טביעות רגליים על הרצפה. בלתזאר החל ללכת בעקבות טביעות הרגליים, כארסון מאחוריו. טביעות הרגליים נכנסו למנהרה חשוכה. "מה עכשיו?" שאל כארסון.
"הולכים אחריו."
כארסון גלגל את עיניו. לא נותרה לו ברירה, אלא לעקוב אחר המנהיג שלו. המנהרה המשיכה קדימה, ולא נראה אור בוקע מהמשכה. "אולי הוא תקוע שם בפינה, מחכה שנתפוס אותו" אמר בלתזאר, ונכנס בקלילות למנהרה. האור היחיד היה אור הלפיד של בלתזאר.
טביעות הרגליים המשיכו קדימה, עוד ועוד. כארסון החל לחשוב במוחו שאולי אין סוף למנהרות האלה. אך הוא טעה.
עד מהרה, הגיעו לסוף המנהרה. חושך. כבר ערב. טביעות הרגליים המשיכו החוצה, ושם, ביציאה מהמנהרה, הן נעלמו…. "לעזאזל!" צעק בלתזאר. "כל זה לחינם!" הוא אמר.
"זה עוד לא נגמר." אמר כארסון. "נוכל לתפוס אותו."
"מה אתה מציע שנעשה עכשיו?" שאל בלתזאר, יותר לעצמו מאשר לכארסון. "נמשיך אחריו? אולי נלך למצוא מישהו אחר?"
"את מי אתה רוצה למצוא?" שאל כארסון.
"זה לא עניינך!" צעק בלתזאר. "עזוב אותנו בשקט!"
"אותנו?" שאל כארסון והביט סביב. "יש פה עוד מישהו?"
בסוף אחנוק אותו! נשמע קול במוחו של בלתזאר.
לא! לא.. רק עכשיו שחררנו אותו, והוא עוזר לנו! לא נהרוג אותו נכון?
רק אם יעצבן אותנו…. אמר הקול הרשע.
לא, בלתזאר לא! אל תקשיב לו! השיב הקול השני.
צעקה נפלטה מפיו של בלתזאר. צעקה חזקה כל כך, עד שאפילו, דמות שראשה מכוסה ברדס בממלכת הוטריקליס, נעצרה לרגע להקשיב, ולאחר מכן חזרה לענייניה וקפצה על נער ששכב באחו שליד…
בלתזאר דחף את ידו הימנית אל תוך ראשו, פניו התעוותו בכאב. בלתזאר נאנק מכאבים, והוציא לבסוף את ידו, אוחז בבלתזאר קטן, עם בגדים לבנים וכנפיים, כמו מלאך. "אני מצטער" אמר בלתזאר. "אני חייב להפסיק את המריבות!"
"לא. אתה לא. אתה פשוט רשע, שמשמיד את כל מה שבא לו. עכשיו אני רואה שאין לך הזדמנות לזכות באור. אנחנו אותו אחד, ואם כך נראה סופי, נקווה שככה ייראה גם סופך". אמר המלאך של בלתזאר.
בלתזאר הפיל אותו, ודרך. חלק בתוך גופו, נכבה.
"עכשיו, אתה רוצה ללכת למצוא את מי שדיברת עליו?" שאל כארסון.
בלתזאר הנהן. "קדימה. אני חייב לפגוש מישהו מאוד חשוב ויקר לליבי." הוא אמר. חיוך מרושע על פניו.

עדיין היה זה לילה, אך השניים לא היו בקורוות'ר, גם לא בהוטריקליס. בלתזאר וכארסון יצאו כבר מהארץ הזאת, הם חזרו אל הקבר של אביו של בלתזאר.
פניו היו שלוות, עיניו עצומות. נראה כאילו לא הזדקן אף לא ביום אחד. פניו של בלתזאר היו חתומות, הוא השתדל לא להזיל אף דמעה, אך כארסון הרגיש את העצב בתוכו. "אתה יכול לבכות, זו לא בושה."
"אני לא בוכה מכיוון שאבא שלי לא מת." הוא אמר. כארסון לא הבין. "אבל הוא פה מולנו, מת!" כארסון אמר.
"אתה קונה את זה?" שאל בלתזאר והקיש על ארון הזכוכית של אביו פעמיים. הוא החל למצמץ. ארון הזכוכית נפתח, ואביו של בלתזאר יצא ממנו. "אבל… איך?!" שאל כארסון ותפס את ראשו בשתי ידיו.

* * *

הזר עלה על בימת המועצה. "בלתזאר נעלם." הוא הודיע סופית. כל חברי המועצה התלחששו בהלם. לאן מנהיגם נעלם?
"בתור ברירה אחרונה, עד שבלתזאר יחזור, אם הוא יחזור, אני אהיה השליט שלכם." אמר הזר.
נשמעו קולות הסכמה בקהל. איש לא מסרב. המועצה התפזרה, כל אחד לענייניו…
הזר נכנס לחדרו והביט במראה. דמות מכוסה
ברדס, פניה מוסתרות. הזר הוריד את הברדס. איש עם שיער בהיר ועיניים ירוקות הביט אליו מן המראה. עיגולים שחורים מתחת לעיניו, הבליטו את אישוניו. "יפה, יפה אחי. אתה ניסית להסתיר את זהותי משאר המועצה. אבל עכשיו כשאתה לא פה, הכל מתפרק. הגיע הזמן שאני אתחיל למשוך בחוטים במערכת היחסים הזאת. אני הולך לקחת את התפקיד שלי בחזרה. המלך של שליטי הדרקונים.
המלך של כל הארץ הזאת!"

הפרק הבא ביום רביעי