משחקי השמדה- פרק 5

#ניקולס#

אז ככה נראה המוות. חשב לעצמו ניקולס. "מה עושים?" שאל ניקולס את ארתור.
"עוד מעט כל השליטים יגיעו" אמר ארתור.
"חייבים לברוח!"
"לא!" אמר ארתור. "הם ישיגו אותנו. יש לי דרך הרבה יותר מהירה. בוא מהר!"
ניקולס עקב אחרי ארתור. הם לא הלכו הרבה. הם נעצרו, מול הדרקון הלבן. קרח. "לא" אמר ניקולס כשהביט בארתור. "אין סיכוי"
"אתה נועדת לזה" אמר ארתור. "אני מרגיש, שהולך להיות לך עתיד גדול בתחום הדרקונים. תעלה עליו."
חושש מעט, עלה ניקולס על קרח, וחיבק את צווארו. הדרקון המריא, ויצא מהמערה.
כל הדרקונים, התרגזו, והחלו לירוק אש מפיותיהם. שורפים את המערה.

ברנדר, אחד משליטי הדרקונים ניגש לראות מה המהומה. כשראה את כל הדרקונים, מיהר לרוץ חזרה, אך כבר היה מאוחר מדי. מוות ירק חומצה ירוקה, ששרפה את עורו של ברנדר, והובילה אותו אל המוות שלו, כשרק השלד שלו, נשאר…
כעבור דקות מספר הופיעו בלתזאר ושאר שליטי הדרקונים. "אין ספק שמישהו היה כאן. הוא לא שליט דרקון… וארתור עזר לו" מלמל בלתזאר לעצמו. "מגוחך" נימה קלה של לעג נשמעה בקולו.
שאר חברי שליטי הדרקונים צחקו. "נצא למרדף." אמר בלתזאר. "אני רוצה את ראשם של ארתור וחברו החדש"…

קרח המריא אל השחקים. שוב הרגיש ניקולס את התחושה של החופשיות, ואת חוסר הפחדים שהרגיש בפעם הקודמת שרכב על קרח. אולי ארתור צדק… אולי ניקולס ודרקונים הם כן שילוב מנצח.
ניקולס ראה את ממלכת הוטריקליס, בה המלך והמלכה מולכים בשמחה… כך חשב לו ניקולס.
לפתע, התנער מתחושת החופשיות שאפפה אותו, וגילה שהדרקונים, והשליטים שלהם יוצאים מהמערה ומתקרבים אליהם.
"מהר קרח! מהר!" ניקולס דרבן את קרח. קרח האיץ את קצב מעופו, וחתך את השמים במהירות. ניקולס היה חייב לחבק את צווארו של קרח, אחרת היה מחליק אל המים הקפואים.
הדרקון החכם הבין שרודפים אחריהם והחל לעשות פעולות התחמקות בשמים. לא היה ספק שקרח מהיר יותר משאר הדרקונים. הוא הצליף בכוח באוויר עם כנפיו אדירות- הממדים כמה פעמים, וטס קדימה, מעבר לפיורדים הקפואים של קורוות'ר, וניקולס היה יכול להישבע לעצמו שראה את הספינה המלכותית. ואז קרח פנה שוב במהירות, מעל היערות הקפואים של קורוות'ר.
ניקולס שם לב שבלתזאר והדרקון האדום שלו שינו כיוון, אל עבר בית הכלא הקפוא של קורוות'ר. לא היה לו מושג למה. ואז, נזכר ניק בכארסון…

משפחת המלוכה של קורוות'ר הייתה באמצע
סעודת יום – ההולדת השש עשרה של ניקולס. כולם היו שם: המלך, המלכה, אחותו הקטנה של ניקולס, חבריו וגם בן דודו כארסון.
היה זה יום מעונן ואפרורי, אבל לא היה בזה שום חידוש, סתם עוד יום קריר כמו תמיד בקורוות'ר. שלג ירד בכמויות עצומות, וכעת הגיע לגובהו של ניקולס. המשפחה אכלה את האוכל המיוחד שהכין הטבח שלהם, ונהנו ממנו מאוד.

עורב שחור נכנס דרך החלון, והביט בכארסון. העורב יצא בקלילות מתוך החדר. "נזכרתי במשהו" אמר כארסון. "אני צריך ללכת לבית שלי, לסדר כמה עניינים עם העבודה שלי" הוא יצא במרוצה מהחדר, לפני שמישהו הספיק לעצור אותו ולהגיד לו משהו.
כארסון.
כארסון…

הדרקון הלבן, פתח פערים משאר הדרקונים. הם עדיין טסו מעל העלים הקפואים של עצי היער הקפוא. שליטי הדרקונים, (חוץ מבלתזאר) נראו מאחור רכובים כל אחד על הדרקון שלו. הם לא מוותרים… חשב ניק בראשו. הוא לחש משהו לקרח. הדרקון עשה פנייה חדה ימינה, כנפיו חתכו את האוויר. הרוח הצליפה בפניו של ניק בעודו מחבק את קרח חזק בצווארו.
שליטי הדרקונים לא ציפו לזה, הם לא הספיקו לפנות ימינה והיו צריכים להשלים כעת הקפה שלמה. קרח החל לטוס בכיוון הנגדי. הנה שוב, הם מעל הפיורדים הקפואים. ניק זיהה את הספינה של משפחתו. "תוריד אותי" ביקש ניק מהדרקון. קרח צלל מטה. ניק קפץ ונחת על הסיפון.
קרח עף משם. ניק קיווה, שיראה אותו שוב…

* * *

"תחזור על זה שוב" ביקש תיאודור. "איפה היית?" הוא שאל.
"אני יצאתי לצלילה פה ממש קרוב לספינה. אבל אז, ראיתי דרקון בקרח, תמנון ענק תפס אותי, אבל הדרקון התעורר מתוך הקרח, הציל אותי ולקח אותי איתו למערה, שבה חיים שליטי הדרקונים" אמר ניקולס.
הצבע אזל מפניו של תיאודור.
"שלי… שליטי הדרקקק…ונים? " הוא מלמל.
"כן." אמר ניק. "למה?" הוא שאל.
"לפני הרבה שנים, חיו פה בממלכת קורוות'ר שליטי הדרקונים המרושעים." אמר תיאודור. "הם רצו לשלוט בארץ שלנו. הצבא שלנו ושל הוטריקליס התאחד, ונלחמנו יחד כדי להביס אותם ואת הדרקונים שלהם. גירשנו אותם מהארץ שלנו ויצרנו שכבת מגן מסביב לארץ, שרק שליט דרקונים בתוך הארץ, יוכל לפתוח. אבל גירשנו את כולם מהארץ, אז הם לא יכלו להיכנס. אבל איכשהו, המגן נשבר, ושליטי הדרקונים חזרו." תיאודור סיים את דבריו.
"אז איך זה אפשרי? איך הם חזרו?"
"אני חושב," אמר תיאודור. "שהגיע הזמן לספר לך"
"לספר לי מה?" שאל ניקולס, הצבע אוזל מפניו
במהירות.
"את האמת כולה" אמר תיאודור. "כדאי שתשב. זה ייקח הרבה זמן." הוא אמר. ניקולס לקח כיסא והתיישב.
"ביום האחרון של המלחמה, אמך הייתה בחודש התשיעי של הריונה. היא ילדה אותך, לפני שהמלחמה נגמרה. באותו לילה, מישהו נכנס לחדרך, ופיזר קשקשי דרקון לפיך. אתה בלעת אותם, והם נצמדו ללבך. כעבור מספר ימים כאשר לקחנו אותך לבדיקות שגרתיות אצל רופא הטירה, הוא בדק אותך וגילה על הקשקשים. בכל יום שעובר קשקש נוסף צומח עליך. דם של שליט דרקון זורם בעורקיך. וביום מן הימים, תהיה חייב להפוך לשליט דרקון בעצמך" תיאודור אמר.
"אוכל לבטל את זה! אני לא חייב להיות שליט דרקון!" אמר ניק.
"הגורל נקבע" אמר תיאודור. "הקשקשים נדבקו לליבך, ובכל יום שעובר, קשקש נוסף נוצר ליד הקשקש האחרון שנוצר. בכל יום, ייווצר קשקש חדש, עד שהם יקיפו את ליבך לגמרי." הוא אמר.
ניק החל לבכות. הוא לא יהפוך לשליט דרקון. הוא לא יכול!
אבל הגורל כבר נקבע.
ניק יצא לצלילה בפיורד. מקווה לטבוע, ולמנוע מעצמו להפוך לשליט דרקון…
אך ללא הצלחה…
עד מהרה, ניקולס התעשת על עצמו, ועלה בחזרה למעלה, אל סיפון הספינה, וניגש אל אביו המלך תיאודור.
"השייט הסתיים" אמר ניקולס. "נחזור לארמון"

* * *
לניקולס לא היה חשק לעשות דבר, הוא פרש לחדרו, שכב על הגב והביט בתקרת חדרו. על התקרה צוירה מפת הארץ. ממלכת קורוות'ר, נצבעה בגוונים לבנים ואפורים. הים החוצה את הממלכות נצבע בשני צבעים: בחצי של קורוות'ר כחול כהה, בחצי של הוטריקליס כחול בהיר. ניקולס העביר את מבטו לאורך המפה, מצפון לדרום, עד שהגיע להוטריקליס, שנצבעה בגוונים ירוקים בהירים.
הוטריקליס…
ניקולס חשב, שיוכל למצוא עזרה אצל חכמי ממלכת הוטריקליס, בארמון המלוכה. הוא יעזוב מחר עם אור ראשון. יש רק אחת שיוכל לספר לה על תכניתו.
אחותו, לוריין.
ניקולס מיהר לחדרה של לוריין. אבל היא לא הייתה שם.
כעבור שעה קלה של חיפושים, ניקולס מצא את לוריין בוכה על הספסל בגן הפסלים, המונח בין פסל של האלה שלהם, קסם קרח יוצא מכף ידה, לבין פסל של דרקון יורק כפור.
ניקולס התיישב ליד אחותו. "מה קרה לך אחותי, שאת צריכה לבכות כך?" הוא שאל.
"גיליתי משהו על עצמי" אמרה לוריין, בכייה
נשמע בין מילה למילה. היא הביטה בניקולס, עיניה אדומות מבכי.
"כך גם אני אחותי" אמר ניקולס, אווירת עצב
יורדת עליו. נראה שזאת תקופה אפלה בחיים של
שניהם.
"מה אירע לך אחי?" שאלה לוריין בסקרנות. "האם אתה בסדר?"
"גיליתי היום, שביום מן הימים, אהיה חייב להפוך לשליט דרקון" אמר ניקולס בעצב, לקח נשימה, והמשיך: "חתיכת קשקש של דרקון נדבקה לליבי, ובכל יום, עוד קשקש נוצר על ליבי, עד שיכסו את כולו." הוא סיים את דבריו.
"אני גיליתי שאני מכשפה" אמרה לוריין. "איש ששמו בלתזאר רצה להרוג את אמא ואת אבא. בעזרת קסם הצלחתי לסלק אותו"
"אמרת ששמו בלתזאר?" שאל ניקולס.
"כן" אמרה לוריין. "מדוע אתה שואל?"
"הוא מפקד שליטי הדרקונים" אמר ניקולס. "לוריין, רציתי לשתף אותך בהחלטה שלי." הוא אמר.
"מה אתה מתכנן אחי?" שאלה לוריין.
"אני עוזב את קורוות'ר, למצוא תשובות בממלכת הוטריקליס, שם נמצאים החכמים ביותר" אמר ניקולס. "אל תתגעגעי אלי יותר מדי" הוא אמר.
"אם אתה הולך אני באה איתך, לא אתן לשום דבר לקרות לך" אמרה לוריין.
"לא לוריין" אמר ניקולס. "למסע הזה אני צריך לצאת לבדי" הוא אמר. דמעות צצו בעיניו. "יהיה לי קשה להיפרד ממך, אבל אני חייב ללכת לבד, אל תספרי לאף אחד, אני בטחתי רק בך, ולכן סיפרתי רק לך"
לוריין החלה לבכות גם היא. "לא! לא אתן לך!"
היא אמרה. "אתה חייב להישאר".
"להתראות לוריין. אתגעגע." אמר והתרחק, מעיף באחותו מבט אחד אחרון.
"להתראות ניקולס." לחשה לוריין.
ניקולס יצא כעת מטווך הראייה של לוריין.
רעיון קפץ לראשה…

ניקולס הגיע לפיורדים ועלה על ספינה.
"להוטריקליס" הוא ביקש. ההגאי הנהן והספינה יצאה מהמזח. השמש הכתומה צבעה את השמיים ואת פניו של ניקולס בצבעי השקיעה.
ניקולס החליט. הוא לא יהיה שליט דרקונים.