משחקי השמדה פרקים 14 15 סוף הספר!!

#ניקולס#

הצינוק היה שקט. דממת מוות אפפה אותו ואת אחותו. "משעמם פה." אמרה לוריין.
"זה צינוק. זה אמור להיות משעמם." אמר ניקולס.
-"אני רעבה. לא אמורים להביא לנו אוכל?" שאלה לוריין.
"אני חושב שיש שעה קבועה שבה אמורים להביא לנו את האוכל."
"אבל אני רעבה עכשיו!" קיטרה לוריין.
-"תפסיקי להיות מפונקת כל כך!" אמר ניקולס.
"איך אתה מעז?!" אמרה לוריין בכעס. "אני
אחותך!"
"אבל את כל הזמן מקטרת! את לא נסיכה כאן! אנחנו שבויים! אין לנו זכויות כאן!"
ללוריין לא היה מה לומר אז שתקה.
"תעלות האוורור" אמר לפתע ניקולס.
"מה?" לוריין לא הבינה.
"תעלות האוורור." אמר ניקולס. "נברח דרך תעלות האוורור!"
-"לא!" אמרה לוריין. "עד כאן! בסדר לי להיות שבויה כאן, אני אסבול את זה שאין לי כאן זכויות, אבל אני לא אזחל דרך תעלות אוורור!"
"זכותך לבחור את זה!" אמר ניקולס.
"חשבתי שאין לי זכויות כאן!" אמרה לו לוריין.
-"בנוכחותי יש לך זכויות. אני הולך דרך תעלות האוורור. את יכולה לבחור אם להצטרף או לא"
ניקולס טיפס בעזרת אחיזות בקיר האבן הקפוא, ונכנס אל תעלות האוורור.
דממה נותרה בצינוק.
דממת מוות נוראה.
"אוקי- בסדר! אני באה!" אמרה לוריין ועשתה את מה שניקולס עשה.
-"ניקולס! חכה לי!"
והם נעלמו בחשכת תעלות האוורור.
כעבור עשרות דקות של הליכה צפופה וקשה בין התעלות, הגיעו אל חדר הכס. חלונות רבים היו מסביב לקירות האולם, שצורתו עגולה.
החלונות כיסו את רוב הקירות, ווילונות דקים
ביותר כיסו את חלקם.
לוריין הביטה דרך החלונות.
"ניקולס.." מלמלה. "אני חושבת שאתה צריך לראות את זה…"
ניקולס הביט דרך החלון ופיו נפער בתדהמה. "אני לא מאמין."
מאות, אם לא אלפי ועשרות אלפי גופות של אלדרינים כיסו את הרחובות של אלדרין.
"מה קרה להם?" שאלה לוריין.
"אני חושב שתקפו אותם." אמר ניקולס.
-"אני יודעת את זה, אבל מי?"
"אני חושב שאלה היו הלוחמים של הורמאן." אמר ניקולס.
"מה נעשה?" שאלה לוריין.
"נברח. לפני שעוד אנשים של הורמאן יבואו." אמר ניקולס.
לוריין הנהנה והם יצאו מהארמון. הם רצו במהירות ברחובות המגואלים בדם.
"את חושבת שנוכל למצוא סוסים?" שאל ניקולס.
-"כן" נשמע קול עמוק.
"וואו, לוריין, איזה קול עמוק יש לך" ניקולס חייך.
"אבל אני לא אמרתי כלום!" אמרה לוריין.
-"אבל מישהו דיבר איתי!" אמר ניקולס.
"זה הייתי אני" נשמע שוב אותו קול.
ניקולס ולוריין הסתובבו. "צ'או מינג!" קראה לוריין בקול והשליכה את עצמה אל ידיו של הבחור. "מה אתה עושה פה?" שאלה.
-"רציתי לעזור לך!" אמר צ'או מינג. "אבל זה
נראה שכבר מצאת את אחיך."
"תצטרף בכל זאת! נשמח לליווי ועזרה. נכון ניקולס?" שאלה לוריין.
"כן".
"לאן אנחנו הולכים?" שאל צ'או מינג.
-"אל ההרים של הנביאים הזקנים." אמרה לוריין.
"לא".. אמר צ'או מינג. "אסור ללכת לשם!"
-"למה?" שאל ניקולס.
"הנביאים הם חדי- קרן! היצור הכי קסום אך בו בזמן הכי מסוכן שקיים ביקום!" אמר צ'או מינג.
"אני הולך לשם." אמר ניקולס.
-"למה?" שאל צ'או מינג.
"אני חייב."
"ניקולס.. אני צריכה להישאר עם צ'או מינג.. אנחנו חיים בעידן מסוכן.. אני לא יכולה להמשיך ללכת דרומה.. זה בסדר?" שאלה לוריין.
"כמובן שזה בסדר." חייך ניקולס.
לוריין חייכה אליו בחזרה. היא וצ'או מינג הלכו..
"ועכשיו אני לבד".. מלמל ניקולס.
צל נורא כיסה את ניקולס. קול של נפנוף כנפיים נשמע.
כאשר הסתובב ניקולס והביט אל השחקים לא האמין כשראה את מוות, הדרקון השחור האיום.
"דרקון טוב.." אמר ניקולס. "אל תואכל אותי"..
-"כמובן שהוא לא יואכל אותך!" נשמע קול מגב הדרקון.
"מי שם מדבר?" שאל ניקולס בחשש.
"עברו בקושי חמישה ימים מאז פגישתנו האחרונה וכבר אתה לא זוכר את קולי?" שאל הקול.
-" ארתור? שליט הדרקונים המודח? זה אתה?"
"אכן זה אני, ילדי הטוב." אמר ארתור, שהציץ מאחורי גב הדרקון.
"ארתור, מה אתה עושה פה?" שאל ניקולס.
-"באתי לחפש אותך." אמר ארתור. "אני חייב לשתף אותך במשהו.. יש שמועות.. שבלתזאר הודח מתפקידו כמלך הדרקונים. יש שמועות שהזר לקח את תפקידו כמלך"..
"זה לא אמור להיות דבר טוב?" שאל ניקולס-"בלתזאר כבר לא איום עבורנו!"
"אכן, בלתזאר הוא כבר לא איום, אך הזר אכזרי בהרבה." אמר ארתור. "אומרים שהוא שם כבר זמן רב עין על קורוות'ר, ושבקרוב מאוד יתקוף."
-"אני לא יכול לחזור לממלכתי ולעזור להם.. אני יודע שבקרוב מאוד אהפוך לשליט דרקונים. אבל אני לא יודע מתי זה יקרה.. מה –אם זה יקרה בזמן ההתקפה על קורוות'ר? מה –אם אני אחליט לבגוד בהוריי ולתקוף אותם? אני חייב לדעת קודם אם אני יכול לשנות את הגורל שלי" אמר ניקולס.
"אז אני אצטרף אליך." אמר ארתור. "לאן הולכים?" שאל.
"אל ההרים של הנביאים הקדושים."

-"אם זה מה שאתה חושק בו.. כך יהיה.."

#בלתזאר#

"אבי" סוף כל סוף בלתזאר החל לדבר. "מדוע זה החלטת להישאר כאן כל השנים האלה? מדוע לא הצטרפת אליי? היינו כובשים את העולם!"
-"אין בזה כל טעם." השיב לו אביו.
"למה אתה מתכוון? כל ילדותי לימדת אותי לתקוף ולנצח! זה היה הדבר היחיד שהיה חשוב בשבילך! –הניצחון!
"לא ראית, ילדי? ברגע שהכל יהיה שלך, לא תרגיש כל סיפוק! מה יהיה לשליטי הדרקונים
לעשות לאחר מכן? עדיף פשוט לוותר!"
"אנחנו לא הולכים לוותר!" אמר לו בלתזאר.
-"עשה מה שתרצה, בני.. לי זה לא משנה כלל וכלל". אמר לו אביו.
"הצטרף אליי אבא, בבקשה!"
"בני, לא נותר לי זמן רב לחיות, אני מעדיף שהשעות האחרונות שלי יהיו שלוות"…
-"הצטרף אליי מיד או ש"..
-"או ש- מה?" שאל אביו. "תהרוג אותי? בבקשה! עשה זאת! הרוג אותי! תהיה אומלל כל חייך!"
-"לא אהרוג אותך." אמר בלתזאר. "אבל כארסון כן." הוא הביט בכארסון.
"לא".. אמר כארסון. "לא אדוני.. בבקשה לא! הוא היה המלך של שליטי הדרקונים! אל תכריח אותי לעשות זאת!"
"כארסון.. עשה זאת מיד. זאת פקודה." אמר בלתזאר באיום.
-"לא אעשה זאת!"
"אתה רוצה את ראשך על כתפיך?" שאל אותו בלתזאר.
"כן"…
"אז עשה מה שאומרים לך!" אמר לו בלתזאר.
בלב כבד, הסכים כארסון, הניף את חרבו, ושם קץ לחייו של מלך הדרקונים הקודם.
"עכשיו נחזור אל מאורת הדרקונים." אמר בלתזאר.
הם עלו על הדרקון האדום ועפו…
* * *
אולם הדרקונים הגדול היה רועש.
"הוא חזר".. נשמעו התלחששויות פה- ושם.
-"זה נכון!" אמר בלתזאר בקול רם. "המלך שלכם חזר!"
דלתות האולם הגדול נפתחו. הזר צעד לאורך בימת המועצה. "חזרת! אחי"..
בלתזאר הביט בו בכעס. "היית אמור לשמור על זה בסוד! אסור לאף אחד לדעת על הקשר שלנו!"
-"נמאס לי מהשלטון שלך! אני הצעתי להדיח אותך משלטונך! אני השליט החדש!" אמר הזר.
"אתם.. מסלקים אותי?"
"או שפ שוט נהרוג אותך!" אמר הזר. "לא נסתכן בכך שתצטרף לצבא קורוות'ר! או שתיצור את הצבא המאוחד! אני חושב שעדיף להרוג אותך"..
-"לא.. בבקשה לא! אני אחיך! אל תעשה לי את זה! בבקשה! השאר אותי בחיים!" התחנן בלתזאר.
"אבל אני לא חייב לך שום טובה"… אמר לו הזר.
"קחו אותו אל הגרדום" ציווה הזר.
האנשים הנהנו ולקחו משם את בלתזאר.
"בבקשה! לא!!!"
-"אני מצטער אחי, אבל הכל עומד להסתיים. לא רק חייך. החול בשעון חיינו, בחיי כולנו הולך ואוזל.. הגיע הזמן שניקח את עצמנו בידיים, ונהיה הצד המנצח.."
בעוד בלתזאר הולך ונגרר אל הגרדום, הוא הצליח לשמוע את הזר אומר את המשפט האחרון:
"בקרוב הכל יסתיים, בשנייה! הכל יהיה שלי! אני מצטער אחי, אבל בשבילך, ובשביל כל מי שהוא לא שליט דרקונים, הכל תם ונשלם"…

תם ולא נשלם