משחקי היוצר- פרק 3

פרק 3:
הרגע שלפני

נראה כאילו עברה חצי שנה מאז אותו יום שג'נה סיפרה לנו על המשחקים.
כל יום שעבר מאז היום שבו הלכתי עם ריק לבית הקפה עבר בחשיבה על המשחקים ומה יקרה לי בהם. אני עדיין לא הבנתי איך הם מתנהלים או מה צריך לעשות, אבל הבנתי שהאחרון ששורד יוצא מהמשחקים- חי.
באותם ימים גם כעסתי- לא, לא כעסתי. שנאתי את ריק על כך שסיפר לפטריק. מה שעשה היה אנוכי, ואנוכיות היא לא תכונה שהכרתי אצלו. בדרך כלל הוא מנסה לעזור, פחדן, דואג כל הזמן. אבל משהו שלא הכרתי אצלו לפני הופיע אחרי שהתחלנו לחקור את העניין.
הוא נהיה רציני, לא קשוב, אנוכי. הדברים שהכי לא מתאימים לו.
אני התרחקתי ממנו אחרי שפטריק ביקר בביתי וסיפר את אירועי אותו יום.
זה היה יום, אולי יומיים לפני המשחקים. מאז אותה שיחה איבדתי את היכולת לדעת מה השעה, איזה יום היום ובעצם כל דבר שקשור לזמן.

באותו יום התעוררתי בשעה ארבע בבוקר על ידי הצלצול של הטלפון. כבר כמה ימים זה לא השמיע צליל והנה, מצלצל.
כשצלצל פעם ראשונה והעיר אותי החלטתי להישאר במיטה.
אם זה חשוב יתקשר שוב.
כך קרה.
בצער רב קמתי מהמיטה, הלכתי אל הטלפון והצמדתי אותו לאוזני.
"שלום."
"שלום, דניאל?" הקול שבטלפון היה מוכר, אבל לא זיהיתי אותו, עדיין הייתי עייף.
"בכבודי ובעצמי. מי שם?" גיחכתי.
"זאת אני, ריין."
"ריין!" התפלאתי. "מה? למה את מתקשרת ככה באמצע הלילה? קרה משהו לקייטי? לפטריק?" הפתיע אותי שאשתו של חבר… מישהו שהיה חבר שלי, מתקשרת באמצע הלילה.
"תגיד לי אתה. מאז אותו יום שריק בא אלינו וסיפר משהו לפטריק הוא נסגר. פטריק לא מסכים לאכול, לשתות, הוא לא מסכים לישון! אז אני רוצה שתגיד לי למה." שמעו כעס ועצב בקולה. בעיקר את העצב שמעו.
"אז למה את לא מתקשרת אל ריק?"
"הוא אוסר עלי." אמרה. "ואני מכבדת את זה. ומכיוון שאתה החבר הכי טוב של שניהם הנחתי שאתה יודע במה מדובר."
"אני לא יודע, סליחה." שיקרתי במהירות בלי לחשוב.
"אתה לא יודע? באמת?" היה נשמע כאילו היא יודעת מה עשיתי.
"באמת."
"דניאל, אני סומכת עליך, אני סומכת עליך שלא תשקר לי בקשר לפטריק. אתה יודע את זה, נכון?"
"אני יודע. ואני מבטיח לך שאני לא משקר." אני לא יודע מה קרה לי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני משקר לה בקשר לפטריק. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שאני משקר למישהו מאז הפעם האחרונה ששאלו אותי על הכנפיים. "ריין, פטריק יודע שאת מדברת אתי עכשיו?"
אין תשובה.
"ריין…"
"לא, הוא לא יודע! דניאל, אני באה אליך. פטריק אמר לי שאתה יודע."
"ריין, אל תבואי. את לא רוצה לדעת. איפה את?"
"במכונית."
"לא! תצאי משם מיד. ריין! ריין!!"
היא ניתקה את הטלפון.
"חרא, חרא, חרא…" מלמלתי ונעלתי נעליים.
לקחתי את המפתחות של המכונית שהיו מונחות על השולחן ויצאתי החוצה. עדיין היה חושך, אבל היה אפשר לראות חלק כתמתם וארוך שהיה מאחורי הבית.
אחרי שלוש דקות הגעתי לכביש המהיר והבנתי שאני לא יודע לאן אני נוסע. זה לא הפריע לי. המשכתי לנסוע לאותו כיוון ולקחתי כמה פניות.
אחריו חצי שעה של נסיעה השמיים כבר היו בהירים והגעתי לשביל עפר שמיועד, כנראה, לג'יפים.
עצרתי בצד והסתכלתי על השעון. שש בדיוק.
פתחתי את המכונית, כדי לחפש משהו, לא ידעתי מה אני מחפש, אבל רציתי שיהיה עלי משהו.
כשפתחתי את תא הכפפות מצאתי אולר וקופסת גפרורים. הכנסתי אותם לכיסי, סגרתי את הדלת והתיישבתי על גג המכונית הקטנה.
היא הייתה רטובה מהטל של הבוקר וכל ישבני נרטב.
אחרי כמה זמן שישבתי על המכונית וצפיתי במכוניות שנוסעות אחת אחרי השנייה אחת עצרה לידי.
"לא… איך מצאת אותי?"
את המכונית הכחולה של ריק זיהיתי מיד. כשיצא ממנה נזכרתי כמה אני כועס עליו.
"בקלות. אתה עדיין כועס?" שאל והעביר יד על שיערו. הוא גדל בהרבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
"נחש." אמרתי בכעס כדי שיבין.
"הבנתי. מאוחר מדי לומר סליחה?"
הפניתי אליו את גבי בילדותיות ושילבתי את ידי.
"יופי. בוגר מאד." אמר והתיישב לידי. לא הגבתי למה שאמר, רק המשכתי להזעיף פנים.
"איך מצאת אותי?" חקרתי אותו.
"ריין עובדת במשטרה. היא ידעה איפה הטלפון שלך."
"אני יכול לתבוע אותה על זה."
"ותעשה את זה?"
"זה באמת משנה? בכל מקרה אני לא אהיה כאן בזמן הקרוב… ואחרי." אמרתי ודחפתי אותו מיד אחרי שהתיישב על גג המכונית גם.
הוא ירד והמשיך לדבר ולהסביר. לא הקשבתי. נהייתי עייף והמבט שלי הפך למטושטש. נשכבתי על גג המכונית ועצמתי את עיני. כבר לא שמעתי דבר מלבד הרעשים של מכוניות שעוברות כל כמה זמן, אבל גם אותן כבר לא שמעתי.
נרדמתי.