משחקי היוצר- פרק 1

פרק 1: תיאוריה

-נקודת מבט דניאל-
התעוררתי.
קרן השמש הבודדה שנכנסה דרך החריץ הקטן שבחלון פגע בעיני והעירה אותי.
גרתי בבית קטן וישן בקצה של רחוב. הוא היה ליד כביש ראשי, ככה שהשמש לא הייתה הדבר היחיד שהעיר אותי.
הזזתי את השמיכה בעזרת שתי ידי והתיישבתי. הסתכלתי על החלון בדיכאון.
היום הזה יהיה נורמלי, משעמם ומעייף, חשבתי. אם יהיה לי מזל, יתקשרו אלי ויגידו שזכיתי במיליון דולר. פלטתי נחירה, הצחקתי את עצמי.
אחרי שקמתי מהמיטה ולבשתי את חולצתי ההדוקה והישנה, הלכתי לשירותים, כדי לשטוף פנים.
פתחתי את הברז והבטתי על המים הזורמים במהירות.
איזה בזבוז, חשבתי לעצמי ושטפתי את ידי והעברתי אותן על פניי. עשיתי זאת עוד כמה פעמים והלכתי למטבח הצפוף. פתחתי את המקרר הקטן שהיה מימני והוצאתי ביצה. שברתי אותה על המחבת והדלקתי את הגז. פיזרתי את הביצה, ככה שלא יהיה אפשרי לראות את הבסיס עליה היא נמצאת.
כשהבטתי בשעון שני המחוגים הצביעו על שלוש. כמו תמיד. לא היה לי את הכסף, או את הכוח לקנות אחד חדש. יש כאלה שיגידו שאני עצלן, מה שלא נכון. אני לא יודע איך, אבל בזמן האחרון קראתי בעיתון על המון דברים לא הגיוניים. נמלים בגודל אנושי, אנשים עם הכוח לשגר כדורי אש מידם, אפילו שמעתי על חיות שלא קיימות שהולכות, שוחות, או עפות באזור שלא כל-כך רחוק מכאן. יש כאלה שיאמרו שאני משוגע, אבל אני מאמין בדברים האלה. מאז מה שקרה לי אני מאמין כמעט לכל. לפני כמה חודשים, כשהתקלחתי, הרגשתי שיערות בגבי. בהתחלה זה נראה, והרגיש לי כמו דבר נורמלי לגמרי. אבל זה לא. עם הזמן זה גדל והפך ל-, אתם לא תאמינו, כנפיים! כן, כן, כנפיים. כרגע יש לי, בתוך החולצה הארוכה שאני לובש, כנפי עטלף בצבע לבן כפנינה. רוב האנשים אומרים שזה דומה יותר לצבע של השניים שלי. אבל אני לא אוהב להתייחס לזה ככה.
לקחתי את המחבת והנחתי את הביצה על צלחת שהנחתי שם בערב, כשאכלתי.
אכלתי את הביצה במהירות ושתיתי כוס מים שמזגתי מהברז שבמטבח. למים היה טעם של חלב שפג תוקפו. אבל זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי להשיג באותה תקופה.
כשגמרתי את הארוחה הלכתי למטבח, שוב, הפעם בשביל קפה. אני גיליתי שאם אני לא שותה קפה בבוקר, בצהריים ובערב, אני נרדם. בדרך כלל אני נרדם על הספה, כשאני קורא ספר.
מזגתי מים לקומקום והדלקתי אותו. הרגשתי את האדים עוברים על פני, הרגשתי את טיפות הזיעה שזולגות אל לחיי, למרות שבאותו יום היו עננים כבדים ואווירה של סתיו. והרוח, הרוח הייתה קרה ונעימה. שיערי נרטב ונדבק אל מצחי. הסטתי אותו לאחור והזזתי את ראשי מהאזור בו עפו האדים.
לאחר שהמים בקומקום רתחו ומזגתי אותן לאותה כוס בה שתיתי מים לפני כמה דקות, נשמעה דפיקה בדלת האחורית.
הבית של היה קטן ואיש לא שם לב אליו. באחוריו, לעומת כל הבתים האחרים באותו רחוב, הייתה דלת רחבה שקשה להתעלם ממנה כשהולכים באזור. מאז כל מי שאני מכיר ולא מכיר נכנס מהדלת ההיא.
כששמעתי את הדפיקה זיהיתי אותה מיד, זאת אותה דפיקה שפטריק תמיד אהב לעשות. היא הייתה עדינה ואהבתי את לשמוע אותה. תמיד כשניסיתי, אני, לדפוק בדלתו את הדפיקה שלו, היא יוצאת עקומה וחזקה מהמבוקש. אבל תאשימו אותי? אשמתי שיש לי מבנה גוף גדול (לא בשומן)?
אותה דפיקה, בפעם השנייה, קטעה את מחשבותיי והלכתי לפתוח את דלת העץ.
הידית הייתה כבר מכוסה שכבת אבק דקה. כבר שבוע אף אחד לא ביקר ואני תמיד יצאתי דרך הקדמית.
כשפתחתי את הדלת הרגשתי את הרוח הקרה של אותו יום. הא הייתה נעימה והרגשתי איך היא נכנסת לעיני. בפתח הדלת ראיתי, כמו שחשבתי, את פטריק. עיניו חומות וממוקדות כמו תמיד. כשהדלת נפתחה הוא חייך לעברי בשפתיו הדקות והחיוורות. עורו נראה כהה יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו, אבל הוא היה כהה בדיוק ככה בקיץ הקודם. שיערו, כמו שציפיתי, היה מגולח לגמרי. ממש על גבול הקירח. אשתו, ריין, לא אהבה את זה שהוא מגלח את ראשו פעם בשבוע, אבל זה לא הפריע לו לעשות את זה.
"פטריק! מה אתה עושה כאן?" שמחתי על כך שבא. אבל לא הבנתי למה.
"מה קרה? לא שמח שבאתי?" הוא שאל וגיחך.
"שמח, ברור ששמח. מה קרה?" שאלתי והזזתי את שיערי החום והמבולגן לאחור, ככה שאוכל לראות אותו בבירור.
"למה אתה ישר חושב שקרה משהו?" הוא שינה את הבעת פניו לרצינית, כמו תמיד.
"צחקת." הסברתי לו. "ואתה אף פעם לא צוחק בתחילת השיחה, אם בכלל." המשכתי.
פטריק אף פעם לא אהב לצחוק. הוא תמיד היה רציני ורצה שאני וריק נפסיק לעשות את השטויות שאנחנו תמיד עושים.
"זאת ריין?" שאלתי.
"איך היא? אין בעיה."
"הילדה?"
"קייט?"
"לא, השנייה." צחקתי. הרי קייט היא הייתה הבת היחידה שלו.
"חה!" אמר בעצבנות והתיישב על הספה הבודדה שהייתה בסלון. התיישבתי לידו.
"אז מה?" שאלתי.
הוא חשב מה לומר ומלמל לעצמו כל מני מילים. הוא תמיד אהב למשוך זמן ולתת לאנשים לחכות לו.
"אני חושב שאני הבנתי מאיפה הכנפיים." הוא אמר וטפח על גבי. כשתפח על כנפי הרגשתי כאב חזק.
"אאח!" קראתי והעפתי את ידו במהירות. "זה אזור רגיש מאד." התעצבנתי.
"זה באמת עד כדי כך כואב? כמה כואב?"
"לצבוט אותך בפטמה כדי שתרגיש?"
"אווץ'" אמר ושוב התחיל לדבר על הנושא הקודם. "אז איפה הייתי?" שאל את עצמו, שוב מושך זמן.
"לא היית. התחלת לספר."
"צודק. קראתי כמה ספרים ומאמרים. שאלתי כמה אנשים ונשים. בסוף הגעתי למסקנה הזאת:
יש מישהו מאז בריאת העולם, שחי עד היום. ויש לו כוחות שאיש לא ראה מעולם. שמעת על הסיפורים של האנשים שנעלמים, נכון?"
"כמובן." אישרתי את דבריו.
הסיפור שסיפר נשמע הזוי ומישהו שלא מכיר אותו עלול לחשוב שהוא משוגע, אבל הוא לא. הכוח שלו להסיק מסקנות הוא מעולה. ואחרי מה שקרה לי, אני חייב להאמין לסיפורים מהסוג הזה.
"אני מניח שהוא לוקח כל חצי שנה, עשרה אנשים מהעולם. כל פעם אזור אחר. אני עדיין לא בטוח מה הוא עושה להם שם. אבל אני יודע שכמעט תמיד חוזר רק משהו אחד ולאחרון שחי, זה שחוזר, הוא מביא אוצר."
"אתה רציני?" שאלתי ופלטתי נחירה.
"פעם ראית אותי לא רציני?" גם עכשיו, דיבר ברצינות.
"צודק." אמרתי וגלגלתי את עיניי.
"אני הבנתי שאין חוקיות למה שהוא עושה. הוא פשוט מחזיר איש אחד כל הזמן ולפעמים כמעט את כולם."
"רגע. האנשים שחזרו, הם לא סיפרו משהו על מה שקרה להם?"
"חיפשתי. לא מצאתי שום דבר. אני לא יודע למה. היה גם חלק בו ניסיתי לתקשר עם אחד מהם. אבל כששאלתי אותו על זה, הוא ניתק אתי כל קשר."
לא הבנתי למה האנשים לא דיברו על מה שקרה. אולי זה מפחד? אולי זה איומים? יכול להיות שזה בגלל הטראומה שהם חוו? מלא מחשבות התרוצצו בראשי.
"חכה רגע. אבל איך זה קשור אלי?" שאלתי והצבעתי עם אגודלי על גבי.
"אני חושב שזה בזכות-"
"בזכות?" קטעתי אותו. "אתה חושב שזה," שוב הצבעתי על גבי. "זכות?" התעצבנתי. "כשאני יוצא החוצה שואלים אותי מה קרה לי בגב, שואלים אותי למה אני תמיד הולך עם חולצות ארוכות. ואתה יודע מה? לא תמיד יש לי תשובה! והאנשים לא עוזבים אותי. ולהישאר כאן, בבית הזה, זה עונש. אז אל תגיד לי שזה- 'בזכות'." כל הזעם שלי על שני הדברים שצמחו בגבי התפרץ, לצערי, עליו, על פטריק. זאת הייתה הפעם הראשונה, מאז הרבה מאד זמן, שהתעצבנתי. בדרך כלל אני מנסה להישאר רגוע, ולא להתעצבן. אני אוהב לעשות את ההפך, לעצבן.
החלטתי להרגיע את עצמי מהר, לפני שאני אעשה עוד טעות.
"אני מצטער." אמר פטריק ושפשף את עיניו.
"אתה מצטער?" התפלאתי שהוא לא משיב מלחמה.
"כן. כבר הרבה זמן אני לא ישן טוב ואני לא יודע מה אני אומר. קייטי לא נותן לי רגע של שקט בלילה." לא היה לו כוח לפתוח ריב. כנראה שהספיק לו הריב האחרון בינו לבין ריק.
שוב הסתכלתי על השעון שעמד על הקיר מול הספה עליה ישבנו.
שלוש-שלוש, חשבתי. מאז שהשעון נהרס הוא עמד ככה. הוא נהרס באותו היום שבו פטריק זרק על ריק תמונה שהייתה לידו ופספס. הוא פגע בשעון ואז הוא נהרס. התמונה הייתה שלי ושל ההורים שלי.
בהתחלה כעסתי עליהם. זאת הייתה ההתפרצות כעס הכי גדולה שלי. וגם האחרונה, עד היום שבו פטריק סיפר לי את תגליתו.
"אני מניח שאותו איש, זה שיש לו כוחות, פשוט השתגע מתישהו, ובגלל זה הוא לוקח אנשים. אני מניח שגם מהשעמום של, מה שהוא לא עושה, הוא פשוט לוקח איש אקראי ומחליט שיהיה לו כוח-על. לפעמים הוא לוקח גם חיות."
"הגיוני." אמרתי וצחקתי. "אני מאמין לך. השאלה היא מה נעשה עם המידע שגילית."
נשמעה עוד דפיקה בדלת שהקפיצה אותי ואת פטריק.
"דרך אגב, קראתי גם לריק." אמר פטריק וחייך.
"לבית שלי? טוב, נו. לו אתה סיפרת כבר את התאוריה שלך?" אמרתי וקמתי לכיוון הדלת.
"עוד לא. נספר לו עכשיו." אמר פטריק וניצל את ההזדמנות שבה קמתי אל הדלת ונשכב על הספה.
"אני עוד אחזור לשם!" קראתי לעברו והבטתי על החלון. היו עליו טיפות מים וכל שנייה נוספה עוד אחת או שתיים.
הדפיקות בדלת האיצו את קצבם ונשמע רעם מבחוץ. רצתי את שארית הדרך, הקצרה, אל הדלת ופתחתי אותה. הרגשתי טיפות עפות עלי ונופלות עלי ממשקוף הדלת. בכניסה ראיתי את ריק, נמוך, רזה, ולובש על גופו מעיל עבה ורחב. שיערו לא שונה בהרבה מזה של פטריק. שחור וקצוץ. הוא נכנס במהירות אל תוך הבית ובאותה מהירות שבה נכנס סגרתי את הדלת.
"היי, סיפרת לו כבר את מה שרצית לספר לשנינו?" שאל ריק והוריד את מעילו. הוא הניח אותו על כיסא שהיה צוד למטבח, לקח אותו, והתיישב עליו.
ריק, בניגוד מפטריק וממני, היה רזה וחלש. עיניו בצבע צהוב-ירוק ומעוררות רחמים. תמיד כשאני או פטריק מנסים לעזור לו, הוא מסרב. הוא לא אוהב שעוזרים לו, או שאומרים לו שהוא חלש מדי בשביל משהו. הוא עקשן מאד, אבל הרבה פעמים הוא צוחק אתי ואנחנו עושים בעיות. פטריק אף-פעם לא אהב את זה. אבל לא אכפת לי.
כשלקחתי כיסא (פטריק לא הסכים לפנות לי את המקום) כדי לשבת, פטריק סיפר לריק, שהקשיב בעניין, את התאוריה שלו בקשר לכנפיים שלי ולאנשים שנעלמים.
ריק האמין והציע רעיון:
"אתה אמרת שדניאל שאל מה נעשה עם זה. נכון?" הוא שאל את פטריק.
הוא הנהן לחיוב.
"אז אני אומר: בואו נחקור יותר לעומק את העניין עם האנשים שנעלמים! זה יכול להיות-" פטריק קטע אותו.
"מסוכן! זה יכול להיות ממש מסוכן, ריק. נכון, דניאל?" שאל אותי.
הסכמתי ואמרתי לו שאחד האנשים שהיה שם ניתק עם פטריק כל קשר בגלל ששאל מה קרה שם.
"זה ממש מסוכן, ריק."
"וזה מעניין אותי, כי?" הוא חיכה שנשלים אותו. "בדיוק!" הוא אמר אחרי ששתקנו.
"יש לי משפחה, ריק. אני מסרב לבוא." אמר פטריק והתיישב.
"בסדר, לא צריך. אתה בא, דניאל?"
לעזאזל, חשבתי. לא היה לי לב לסרב לריק. הוא נראה כל-כך מתרגש. הסכמתי.
"יופי. וואו! כבר שלוש?" הוא ידע מה קרה לשעון, הוא ניסה להצחיק.
"לא מצחיק, ריק." אמר פטריק והוציא את מפתחות מכוניתו מכיסו.
"או, אתה הולך?" התאכזב ריק.
"כן. בניגוד לשניכם, יש לי עבודה." הוא אמר, פתח את הדלת, יצא ונסע.