מרי הזאבה – פרק 9

פרק 9: משפחה אמיתית, התגובה של מרקוס

לא זזתי אפילו לא מילימטר אחד, השארתי את עיני פקוחות, אבל לא יכולתי להאמין למראה עיני, בחיים שלי לא חשבתי בכתם שחור ינסה לתקוף אותי, הוא היה משפחה, אני יודעת שאני בחיים לא הייתי פוגעת בו, לא הייתי מעזה לפגוע בו, פשוט לא הייתי מסוגלת.
גם אם זה יעלה לי בחיי.
כתם שחור כיוון לצבר שלי.
הוא לא הבין כמו זנב שזו הייתי אני, מרי, הוא פשוט זינק עלי, מוכן להרוג.
עמדתי שם, לא זזתי בכלל, עיני היו פקוחות לרווחה, לא ידעתי מה עלי לעשות, לא יכולתי לפגוע בו, גם אם זה יציל את חיי, הוא לא שינה מסלול, הוא זינק והוא נחת ישר על חזי עם כל ארבעת הכפות שלו.
מהמשקל שלו מעדתי לאחור ונפלתי לבסוף על הרצפה.
הוא היה יותר קל ממה שזכרתי כזאבה, אבל הוא עדיין היה כבד מספיק כדי להפיל אותי לרצפה, הוא עמד מעלי נוהם, חושף את שיניו ונובח.
מרקוס לא שמע, הוא כבר היה רחוק מידי, ידעתי שעד שהוא יחזור אני כבר אמות, ידעתי את זה…
לא היה לי שום סיכוי, הם היו הרבה יותר חזקים ממני.
ברגע האחרון זנב התנפלה על כתם שחור, מוציאה אותי מתווך הסכנה.
הודיתי לה בליבי על זה, היא בעצם הצילה את חיי הרגע…
כתם שחור וזנב נבחו אחד על השני, לפי דעתי נראה היה שזנב מנצחת בוויכוח, היא תפסה את היהלום בפיה והראתה אותו קרוב מאוד לכתם שחור, בהתחלה נראה שהוא לא מוכן לקבל את זה, הוא הביט בי בעיניו הגדולות והיפות, הרכנתי את ראשי מעט בבושה "כן זו אני" אמרתי ברכות, הוא הביט על זנב, היא ניגשה אלי וליקקה אותי בלחיי, ליטפתי אותה, זה היה זר לי, לא הייתי זו שמלטפת…
הושטתי יד לכתם שחור "בבקשה כתם שחור, זו אני…" לבסוף נראה שהוא התרצה ובא לידי.
חיבקתי את שניהם בעוד דמעות זלגו לי מהעיניים, כל כך הרבה זמן שלא בכיתי.
זאבים לא יכולים לבכות, אבל בני אדם בהחלט יכולים.
בכיתי עד שהעיניים שלי היו אדומות ונפוחות, מנגבת את הדמעות בגב ידי, הזאבים לא משו מצידי כל אותו הזמן, מייללים בשקט.
"אנחנו נציל את אמא" אמרתי להם "גם אם זה יהיה הדבר האחרון שנעשה, לא ניתן לו להתחמק ממעשה מרושע שכזה בלי עונש" אמרתי מנגבת כמה דמעות.
זנב וכתם שחור קשקשו בזנבותיהם, למרות שלא יכולתי להבין אותם יותר משהם יוכלו להבין אותי, ידעתי שהם חושבים על אותו הדבר, הם יעזרו לי, זה הדבר הנכון לעשות, נכון?
קמתי על רגלי, הן רעדו טיפה, חשתי חולשה בכול גופי, כנראה שהפגישה שזאת השפיעה עלי יותר ממה שידעתי, יותר ממה שיכולתי לדמיין שתשפיע, נדתי בראשי
"טוב עכשיו נשאר רק דבר אחד להתמודד איתו… מרקוס" אמרתי בשקט, בעוד שני הזאבים שהחשבתי לאחים שלי הביטו בי, אולי זה היה בדאגה ואולי בהסכמה, לא ממש ידעתי מה עבר להם בראש באותו הרגע…
הם עזרו לי להיכנס אל תוך המערה ונתנו לי מעט מהמזון שהם תפסו בזמן שלא הייתי שם, בטח רוצים להראות לי שהם הסתדרו מצוין גם בלעדי.
חייכתי.
"תודה" אמרתי ונגסתי בבשר, הטעם שלו הפתיע אותי, זה לא היה אותו הטעם שזכרתי מהזמן שבו הייתי זאבה, הטעם היה כל כך שונה, חייזרי כמעט…
ירקתי אותו ישר מהפה, לא יכולתי לאכול מזה יותר, הבטתי על כתם שחור וזנב בתסכול, גם הם נראו מתוסכלים מעט, כתם שחור ניגש לאיפה שמקרוס שמר את הבשר שלו ואז הביא לי חתיכה, ולמרות שממש נגעלתי כמעט לאכול מהאוכל האנושי שלא נגעתי בו מזו שנה, הסכמתי לאכול ממנו, הייתי מאוד רעבה…
אכלתי.
הטעם היה כמעט אלוהי…
אכלתי הכול בכמה ביסים, כתם שחור וזנב קשקשו בזנבותיהם, מראים לי שהם מרוצים, ליטפתי את ראשיהם בתודה "זה היה מעולה!" אמרתי לשניהם, קיוויתי שגם אם הם לא יבינו את דברי על אומרם הם ידעו מהנימה שלי שאני אסירת תודה.
חיבקתי אותם פעם נוספת, הייתי סופר רגשנית היום, אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות נגד זה…
"זנב…! כתם שחור…! איפה אתם?!" שמעתי את קולו של מרקוס מגיע מבחוץ אולם לא יכולתי להבין מה הוא אומר, זנב וכתם שחור זקפו את אוזניהם ונעמדו, חייכתי אליהם לסמן להם שהכול בסדר, אבל ידעתי ששום דבר לא הולך להיות בסדר.
את מרקוס יהיה הרבה יותר קשה לשכנע מאשר את האחים שלי, הוא הכיר אותי רק בתור זאבה, אם בת אדם תתפרץ לו לבית סתם כך, הוא בחיים לא יעשה את ההקשר, גם אם הוא יהיה הבחור הכי חכם בכול העולם…
כתם שחור וזנב רצו לברך את מרקוס על חזרתו, ואני נשארתי במקום, כלומר חוץ מזה שנעמדתי, לא רציתי שיהיה מצב שהוא יתקוף אותי ואני פשוט אשב שם דוממת…
הוא נכנס עם כתם שחור וזנב מפזזים סביבו, הוא הביט ואז ראה אותי.
בהתחלה הוא נראה מופתע.
ואז פניו נהיו קשוחים בן רגע! הוא זרק את הטרף שלו הצידה וכיוון אלי את הנשק שלו, זה שבו הוא משתמש כדי לצוד…
באסה…
עמדתי שם, משותקת מפחד, לא היה לי מוסג מה לעשות, ולא היה לי אף נשק כדי לגונן על עצמי, וגם אם היה לי אני תוהה אם באמת הייתי משתמשת בו…
הוא התנפל עלי צועק, כתם שחור וזנב ניצבו בין שנינו, חוסמים את דרכו אלי, אבל לא יכולתי להתיק ממנו את מבטי, זו הייתה הפעם השנייה שראיתי אותו מאז שהשתנתי לבת-אדם, והמראה שלו מהגובה הזה בהחלט היה מספיק כדי לרתק אותי למקום.
"מרקוס…" אמרתי, קולי לא עלה על לחישה, מבטו התרכך והוא הביט בי מבולבל, בטח תוהה כיצד אני יודעת מה היה שמו, הוא אמר משהו, אבל לצערי התחוור לי שלא היה לי מוסג באיזו שפה הוא דיבר, אם אדבר גם הוא בטח לא ידע באיזו שפה אני מדברת, דבר שהוא מאוד רע מתי שרוצים להסביר דברים…
"מרקוס…" אמרתי, רק שהפעם יותר בביטחון, ואז הצבעתי על כתם שחור וזנב, הוא הביט עליהם טיפה מופתע, הוא לא חשב שהם יגנו עלי "כתם שחור… זנב…" אמרתי מחייכת, הוא הביט בי בחשד, ומי אני שאוכל להאשים אותו…
לצערי הוא מעולם לא נתן לי שם שבו יכולתי להצביע על עצמי ולומר לו 'מרי…' כדי שידע מי אני, בעייתי למדי, אבל החלטתי לנסות בכול זאת.
"מרי" אמרתי והצבעתי על עצמי, הוא הביט בי ואז חזר אחרי "מרי…?" הנהנתי בסבלנות "כן… מרי" הוא אמר משהו אבל לא יכולתי להבין, מבחינתי הוא דיבר ג'יבריש, ואם אני אדבר הוא בטח יחשוב בדיוק אותו הדבר.
נדתי בראשי לא מסירה ממנו את עיני "אני לא מבינה מה אתה אומר…" אמרתי, מרקוס הביט בי במבט שאמר 'אין לי מוסג מה אמרת כרגע, אבל באמת שהייתי רוצה להבין' חייכתי אליו חיוך עצוב.
ירדתי על ברכי, עדיין מביטה בו, וחיבקתי את כתם שחור וזנב, הוא לא הפסיק להביט בי, הוא עדיין אחז את הנשק שלו בידו, אבל העיניים שלי לא היו נעוצות בנשק אלא בעיניו של מרקוס, כיוון שאם יש סיכוי שהוא יבין ידעתי שהוא יעשה את זה.
"אתם המשפחה שלי" אמרתי בקול עצוב "ואני זקוקה לעזרתכם כדי להציל את אמא, אני לא אוכל להציל אותה לבדי…" לא הסרתי את מבטי ממרקוס כאילו שאם אעשה את זה אוכל לשלוח את דברי ישר למוחו "אנחנו חייבים לעצור את חסר חיית השבט" מרקוס לא הבין את מה שאמרתי.
"אין דרך שבה תוכל להבין אותי?" שאלתי בבכי, ואז היה אור בוהק במערה וכשהוא נעלם שמעתי את מרקוס אומר "מה זה היה ?" והבנתי אותו, הבנתי מה הוא אמר! יכולתי לדבר איתו! צחקתי צחוק עייף והתעלפתי…