מרי הזאבה – פרק 7

פרק 7: מרי בת האדם

אסור היה לי להגיע למעורה כשאני נושאת את היהלום.
הייתי צריכה למצוא מקום אחר להחביא אותו ורק אז ללכת הביתה, המקום צריך להיות מספיק גדול עבורי אחרי שאני אשתנה, ואסור לו להיות רחוק יתר על המידה מביתי הנוכחי.
הסתובבתי ביער בקרבת הבית מרחרחת בסביבה, החלק הזה של היער היה מאוד דל בחיות, הבחנתי בזאת רק עכשיו.
זה כנראה היה האדם חסר חיית השבט, הוא היה פיעל יותר ממה שחשבנו, אולם כרגע הדבר פעל לטובתי.
הצלחתי למצוא את מבוקשי ללא שום צרות מיותרות.
אחרי שמצאתי את המערה שהתאימה לי, חפרתי בור קטן באדמה, בור קטן ועמוק באדמה, ובו הטמנתי את היהלום.
את הבור כיסיתי מחדש וגנזתי את מיקומו של היהלום באדמה רכה.
עכשיו, אחרי שהשלב הזה הסתיים, היה עלי לחזור לזנב, כתם שחור ומרקוס.
חייכתי לעצמי חיוך זאבי, מעניין אם הם דאגו לי…
כיוון שלא רציתי שהם ירגישו מקופחים צדתי כמה חיות בר כדי שאוכל להימלט מהסברים, עדיין לא סיפרתי לאיש מהם על תוכניתי, לא לזנב ולא לכתם שחור, אם הם היו יודעים הם היו מודאגים, אבל ידעתי שאין לי ברירה, זו תהיה הדרך היחידה גם בשבילי וגם בשבילם.
לא הייתי בטוחה לגבי התגובה של מרקוס להיעלמותי הפתאומית, אולי הוא יחשוב שהאדם חסר חיית השבט תפס אותי.
בינתיים היו לי שני סנאים שתפסתי וחפרפרת אחת, זה לא היה הרבה, אני יודעת, אבל הייתי לבד וטרף יותר גדול מזה לא היה עוזר לי לסחוב את עצמו.
חזרתי למערה, כבר מרחוק יכולתי להריח את דאגתו של מרקוס, היה לה ניחוח מיוחד.
יללתי כדי להודיע להם שחזרתי, כתם שחור וזנב באו לברך אותי מיד, מקשקשים בזנבותיהם, קשקשתי גם אני בשלי.
"מרי דאגנו לך איפה היית?" שאלה אותי זנב, גיחכתי לעצמי "את תגלי בעוד כמה ימים, אני רוצה שזו תהיה הפתעה" אמרתי לה, למרות שדברי היו מכוונים לשניהם.
"הפתעה?" שאל כתם שחור בחשד "איזו סוג של הפתעה?" בקולו היה רווי מעט חשש, ליקקתי אותו על לחיו "אם הייתי מספרת לכם זו לא הייתה הפתעה, נכון?" שניהם גיחכו, מרקוס היה האחרון שהגיע, הוא עקב אחרי עקבותיהם של זנב וכתם שחור, הוא שמע את היללה אבל כנראה לא חשב שזו הייתי אני שעשתה אותה.
עד כה לא ממש השמעתי לידו יללות, העדפתי שלא לילל, זה היה משהו של זאבים אמיתיים, אבל אחרי המפגש עם להקת הנחל, בהחלט הרגשתי כמו זאבה אמיתית.
"חזרת…!" הוא אמר בהקלה, הסתכלתי עליו ישר בעיניים, כמו להעביר לו את מה שרציתי לומר ללא מילים, הוא יבין, הייתי בטוחה בזה, הוא ידע שהייתה לי סיבה, ולא ישאל הרבה שאלות, וזה לא יהיה רק בגלל שאני לא אהיה מסוגלת לענות להם…
מרקוס חיבק אותי, קורח סביבי זוג ידיים צנומות אך חזקות, נכנעתי לחיבוקו וקשקשתי בזנבי, יכולתי לראות דמעה זולגת בזווית עינו, דמעה של הקלה, רווח לו שחזרתי. זה גרם לי מעט עצב, אם הוא דאג לי כול כך עכשיו כשבקושי הלכתי, מה הוא יחוש כשמרי הזאבה תעלם לגמרי ומרי בת האנוש תופיע?
הלכנו שלושתנו ביחד אל עבר המעורה החדשה אותה סידרו כל השלושה בהעדרי, מרקוס הוסיף מעט מעצמו למקום, הוא קישט אותו וגרם לו להראות כמו מקום מתורבת יותר שמתאים לבני אדם, לא האשמתי אותו, אותו לא הרגילו מאז שבא לעולם הזה לחיות במערה, כמו זאב אמיתי…
סיפרתי לזנב וכתם שחור על כך שבעוד כמה ימים אני אהיה חייבת ללכת משם, הם היו עצובים, אבל לא יכלו לעשות דבר בנוגע לזה, דאגתי להסביר להם שאני אחזור.
בימים הבאים, התרכזתי כולי רק בלהכין את המערה השנייה.
הייתי חייבת למצוא הרבה אוכל, אבל לא בשר, בשר ירקיב עד שאני אשתנה חזרה לבת אדם, את הבשר היה עלי לאסוף למערה לפני הלילה של השינוי, בינתיים רק אספתי פירות, דבר מה, אותו לא אכלתי כבר כל כך הרבה זמן, כמעט שנה…
הצלחתי לקחת מהכפר שסילק את מרקוס כמה עורות זאבים.
מצאתי גם, שעצמות הדגים יכולים לעבוד בתור מחטים, וממרקוס "שאלתי" גליל חוטים חום.
כשאשתנה חזרה אני אצטרך דבר מה אותו אוכל ללבוש, עם הדברים הללו, אני אוכל להכין לי משהו ללבוש, בכול אופן משהו שלא יהיה מביך כמו ללכת ללא בגדים…
הכנתי לי מיטה נוחה במערה החדשה, ודאגתי שאיש, לא יוכל למצוא את מקום מחבואי, זה היה קשה, במיוחד כשאין לך ידיים, אבל הסתדרתי, השתמשתי בענפים ליד המחבוא ובעזרתם הסתרתי את הכניסה, סימנתי את הטריטוריה באופן כזה שאף חיה לא רצויה לא תבוא לשטח הזה.
הימים עברו מהר ולפני ששמתי לב כבר הגיע היום של השינוי שלי, זנב וכתם שחור נראו מודאגים, גם אני הייתי אם הייתי במקומם, ניגשתי אליהם בצהריים של אותו יום, הם הביטו בי שותקים, דאגתם בדברת בקומם.
"את הולכת היום?" שאלה זנב.
הנהנתי לחיוב, הם יבינו, הם יהיו חייבים להבין…
"את לא הולכת לחזור" אמר כתם שחור, הוא אמר זאת כאילו שזאת הייתה עובדה "לא! אני כן הולכת לחזור!" אמרתי בתדהמה, הרי אמרתי להם שאני אחזור, למה הוא פקפק במה סיפרתי להם?
הוא נענע את ראשו "לא את לא הולכת לחזור, לא בתור זאבה בכל אופן…" הרכנתי את ראשי, בזאת הוא צדק.
"אז אתם יודעים?" שאלתי, קולי היה חלש, אבל הם יכלו לשמוע, אוזניהם הזאביות הו מאוד רגישות לקולות, הגנבתי אליהם מבט קטן.
"זה בסדר" אמרה זנב, קולה היה שליו ורגוע "את היית בת אדם לפני שהיית זאבה, יש לך את כל הזכויות שבעולם לחזור להיות אחת" היא הסיטה ממני את מבטה, יכולתי רק לדמיין עד כמה באמת כאב לה מבפנים, עד כמה פגעתי בה.
"אולי אני לא אהיה זאבה יותר, ואולי אני לא אבין את השפה שבה תדברו, אבל זאת תהיה אני" אמרתי להם "אתם תמיד תהיו האחים שלי" ליקקתי את זנב, היא ליקקה אותי בחזרה.
"לי לא אכפת" אמר כתם שחור "כבר קודם ידעתי שככה זה יגמר" הוא הביט לי ישר בעיניים, החזרתי לו מבט "אנחנו נציל את אמא" אמרתי קולי היה נחוש, הוא הנהן בדרך זאבית "כן, אנחנו, ביחד…" הוא אמר.
שלשתינו הסתובבנו בבת אחת, מרקוס עמד מאחורינו, הסתכלתי עליו לא מבינה למה הוא היה שם, למה הסתכל עלי בצורה כזאת, הוא נראה כל כך עצוב, ממש כאילו משהו דקר אותו ישר בליבו.
הוא ניגש אלי וחיבק אותי.
הוא לא ידע דבר, למה הוא התנהג ככה, הוא לא הבין שהוא עושה את זה כל קשה בשבילי, אני אחזור אבך הוא לא יזהה אותי, אני לא אהיה אותה הזאבה שהוא התרגל אליה, אני אהיה בת אדם שהוא לא מכיר, לא ידעתי איך הוא יגיב, עצמתי את עיניי ויללתי, אני לא יכולתי להפסיק לילל, מרקוס אחז אותי קרוב אליו לא מרפה, אבל השמש התקרבה לקצה, היה עלי ללכת.
ליקקתי אותו עד שהוא הרפה ממני ואז פרצתי בריצה, שלושתם רצו אחרי, אבל אני הייתי יותר מהירה מהם, מרקוס וויתר ראשון, אחריו וויתרה זנב, ואחרון וויתר כתם שחור, הוא עזב אותי מילל, הוא ילל לי 'בהצלחה'.
לא יללתי חזרה אליו, אסור היה לי לחשוף את המערה שטרחתי כל כך להחביא, אסור היה לי, כל הרבה היה תליו בכך…
הגעתי למערה עברתי את הענפים מסדרת אותם שוב כך שאיש לא יכול למצוא את הכניסה למערה.
היא הייתה מוכנה, הכול היה מוכן, הכול, הכול חוץ מבשר, שכחתי לצוד בשר, הייתי כל כך עסוקה בפרידה מהם.
חפרתי החוצה את היהלום, הוא היה מלוכלך מעט, שמתי אותו במיטה שהכנתי, היה הייתה עשויה ענפים, כמו שכל שאר המיטות שהכנו היו, רק שאת זאת הכנתי אני.
לבד.
לא היה מי שיעזור לי לאסוף את העצים הדקים, לא היה מי שיעזור לי להכין אותה, לא היה שם אף אחד שישן איתי באותו לילה, זה יהיה הלילה הראשון שיהיה עלי לישון לבד מאז שהגעתי לעולם הזה.
נשכבתי על המיטה, המערה הייתה חשוכה, אבל עדיין חדרו מעט קרני שמש דרך העלים, חיכיתי עד שהאור יעלם והחושך יופיע, וידעתי שהוא יופיע, השמש לא תעצור עבור אף אחד, גם לא בשבילי, רק רציתי שזה יגמר כבר.
חיכיתי ולאט לאט האור נאלם וחשכה מילאה את חלל המערה.
החושך היה כל כך מוחלט.
הוא בלע הכול.
גם את הערנות שלי, את הערות שלי.
אותו לילה נרדמתי בחשכה גמורה, כאילו שהייתי מתה, ובמובן מסוים באמת מתתי. באותו לילה מתה מרי הזאבה, ומרי בת האדם חזרה לחיים.