מרי הזאבה – פרק 6

פרק 6: שבט הנחל

"באתי לפגוש את חד-עין" אמרתי טיפה נבוכה, כל הזאבים הרכינו מעט את ראשים, הבנתי למה עשו זאת, הוא כבר לא נמצא בעולם הזה, ניסיתי משהו אחר.
"אוכל לדבר עם הזאב החכם של השבט" הם חייכו חושפים שינים חדות כתער, כנראה זאת כן יכלו לעשות.
"עזבו אותה!" נבח קול גברי, זה היה המנהיג של חבורת הזאבים. הם הורידו את זנבם בנוכחותו, גם אני אבל רק מעט מתחת לזה שלו.
"בואי!" הוא קרא, קולו היה נמוך ועמוק, בדיוק כפי שחשבתי שקול של מנהיג זאבים אמור להישמע.
הלכתי אחריו, שאר הזאבים פינו לנו מקום כדי שנוכל לעבור, נראה שהמנהיג היה קשוח וללא חט ועל כך כיבדו אותו בשאר הלהקה. הלכנו לבד, איש לא עקב אחרינו עד שהגענו אל עבר מקום בו לא היו זאבים אחרים, רק שנינו היינו כאן, לבד.
מנהיג הלהקה עצר, עצרתי גם אני, לא בטוחה מדוע אנו עוצרים.
"למה באת לפגוש את חד-עין?" שאל המנהיג, מציץ בי בחצי עין, הלכתי לעברו, הקפתי אותו ונעמדתי ישר למולו, הרכנתי את ראשי מעט יותר כמחווה של כבוד "שמי הוא מרי, חד-עין היה זה שהפך אותי לזאבה" אמרתי לו מרימה עכשיו מעט את ראשי וזוקפת את אוזניי.
"אם כך אז את בת האדם אותה הוא הציל?" הוא שאל, קולו הדהד ביער הגדול.
השמש החלה לשקוע במערב.
"כן" עניתי.
הסתכלתי על העננים בשמיים שהחלו להיצבע באדום.
הזאב הגדול הסתכל עלי, מודד אותי בעינו הזהובה והגדולה, חיוך זאבי נמתח על שפתיו "ואיפה אמא זאבה?" הוא שאל, לפי חיוכו כנראה שהם היו חברים טובים לפני מה שקרה לה…
הרכנתי את ראשי מעט "היא עדיין חיה אבל הוא לקח אותה" אמרתי, קולי הזאבי רעד "הוא?" שאל מנהיג הזאבים "כן" עניתי "האדם חסר חיית השבט" הזאב המנהיג הביט בי בביקורתיות.
"מה קרה?" שאלתי "אתה יודע עליו משהו?" קולי היה מתחנן כמעט "כל מה שאני יודע הוא שהוא גונב בעלי חיים מסכנים ממגוריהם, הוא חוטף אותם ואז משתמש בהם למטרותיו המרושעות. שום חייה שבאה איתו במגע, לא נשארת כשהייתה, אם אמא זאבה נמצאת בידיו גורלה נחרץ" קולו היה חייתי משום מה.
"לא, לא בהכרח" אמרתי, ידעתי שאני לוקחת סיכון שאני מספרת לו את זה, אבל חשבתי שאחרי כל מה שהם עשו עבורי, אין זה יאה שלא אגמול לו, זה היה המעט אותו יכולתי לעשות עבורם.
"לא, יש לה סיכוי אם אני אשתנה חזרה לבת אדם, אז אני אוכל להציל אותה, ראינו אותה לפני כמה ימים, היא הייתה בסדר, והזמן שלי בתור זאבה כמעט עבר, אני אוכל להציל אותה, אבל אני לא יודעת מה לעשות, זה היה לפני שנה כמעט, כאשר אמא זאבה סיפרה לי על טקס זאב, אני לא ממש זוכרת מה אני צריכה לעשות…" הודיתי בכך בבושה מעטה.
המנהיג הנהן הבנה "אני מוכן לעזור לך, אבל אני לא יכול לבוא איתך" הוא אמר מתבונן אל עבר להקת הזאבים שלו.
"אני חייב לשמור על משפחתי, חייהם ימצאו בסכנה אם אעדר" הנדתי בראשי הזאבי "אני לא מבקשת ממך לנטוש את תפקידך, אלא רק לעזור לי כדי שאוכל להציל את אמא זאבה, זו הייתה היא שמצאה אותי, אני חייבת לה, וכן אני רוצה לעזור לה, היא גידלה אותי כאילו הייתי אחת מגוריה, למרות שידעה שהייתי בת אדם ועכשיו היא נחטפה על ידי אחד, אחד מרושע, אני לא יכולה להשאיר אותה כך אצלו, אני אשתנה חזרה לבת אדם ואציל אותה" אמרתי, זה היה יותר מאשר דיברתי בכול השנה הזאת בכך הייתי בטוחה, חייכתי אל הזאב בחיוך זאבי משלי.
הזאב המנהיג הנהן, נראה שהוא הסכים עם דברי "אני אשאיר לך את הטיפול באמא זאבה ובאדם חסר חיית השבט" הוא אמר.
הרכנתי לו ראש כמחוות כבוד "בואי אחרי, אני אסביר לך בפרוטרוט על מה שעליך לעשות כדי לחזור להיות בת אדם" הוא אמר, הלכתי אחריו, הוא לא נראה כאילו שהוא ממהר אבל אני הייתי חייבת לחזור, מרקוס זנב וכתם שחור חיכו לי בבית.
הזאב המנהיג הוביל אותי אל עבר היער, הרחק משאר להקת הזאבים, יכולתי להריח ריח של זאב זקן עומד שם באוויר, ויכולתי רק לנחש למי הוא היה שייך, לחד-עין.
מנהיג הזאבים הוביל אותי בין העצים הרבים, לא ידעתי לאן הוא התכוון להוביל אותי, אבל ידעתי כי אני יכולה לסמוך עליו, זאבים יודעים דברים כאלה, בדרך כלל…
המשכנו ללכת עד שהמנהיג נעצר על יד איזשהו עץ, לא ידעתי מה הוא רוצה לעשות שם, ודי הייתי בטוחה שלא היה לזה קשר לסימון הטריטוריה.
"זה פה" הוא אמר בקולו הזאבי, זיהיתי איזה עץ זה היה, עץ אלון עתיק יומין, ואמנם לא הבנתי על מה דיבר, מה היה אותו דבר אשר הזכיר.
"מה פה?" שאלתי אותו קולי הגיע בקושי ללחישה, הוא לא ענה לי ורק התחיל לחפור, חיכיתי כמה דקות עד שהצליח להוציא את זה מין האדמה היבשה.
זה היה הדבר הכי יפה שאי פעם ראיתי, אבן יהלום יפיפייה, היא זהרה באור נוגה לאור השמש השוקעת, הבטתי בה בעיני הזאביות.
"אני אספר לך מה את צריכה לעשות" אמר מנהיג הזאבים בלשונו הזאבית, קולו נשאר עמוק כשהיה אבל חרטה קלה נשמעה בקולו.
"את יודעת" הוא אמר לי "אני חושב שיכול להיות זאבה מעולה".
חשבתי על בני משפחתי, על חיי שנגנבו ממני, לא ידעתי אם אי פעם אוכל לחזור לביתי, למשפחתי לאחי הגדולים, סביר להניח שלעולם לא אדע דבר על הורי הביולוגים או למה ננטשתי באותו יום גורלי, אני גם לעולם לא אדע מי הייתה הזקנה המשוגעת שבגללה הגעתי לכאן.
לא אני לא אוכל לעשות דבר מכול אלה אם הייתי נשארת זאבה, אם אני רוצה לחזור אי פעם לחיי, לחיים שהיו לי לפני שהפכתי, למרי הזאבה, אני חייבת לחזור קודם כל להיות בת אדם, רק אז אוכל להיות לי שמץ של מוסג כיצד לחזור הביתה, אולי אם אני אשאל את מרקוס הוא ידע דרך שבה אוכל להגיע הביתה.
אני אוכל לדבר עם מרקוס…
זה הכה בי בכזאת פתאומיות, ואני ממש לא הייתי מוכנה, סוף כל סוף אולי אוכל לספר לו מה השם שלי, מאז שנפגשנו הוא לא הצליח לנחש מהו, למרות שראיתי שהוא ממש, אבל ממש השתדל.
גיחכתי לעצמי, לא מאמניה שרק עכשיו חשבתי על כך, בדרך כלל לא הייתי כול כך מעופפת, נאנחתי אנחה זאבית וחייכתי לעצמי.
"סביר להניח" השבתי לו "אבל יש לי יותר מידי להפסיד" קולי היה רק הד לקולי האנושי, ולמרות זאת חלק מהאנושיות שבי נשמעה בו בברור.
הזאב המנהיג הנהן, הוא הבין, הוא לא יעצור אותי, הוא ידע שזה לטובת כולם, כולל אני וכולל אמא זאבה, ואולם יכולתי לראות שלמרות שרק נפגשנו, חברתי תחסר לו.
"אז מה אני צריכה לעשות?" שאלתי אותו, קולי הדהד ביער הרחב והריק לכאורה, הזאב המנהיג אותת לי לתפוס את היהלום בפי, עשיתי כדברו.
"דבר ראשון מרי, את חייבת לבודד את עצמך, את מבינה, בלילה של השינוי, אסור לאיש, אף אחד, שום דבר, אבל ממש כלום להפריע לך בזמן השינוי, אחרת השינוי חזרה עלול להיפגם בצורה זו או אחרת" הוא הורה, בעודו מוביל אותנו חזרה אל עבר הלהקה.
"דבר שני את חייבת ללכת לישון ברגע שהשמש שוקעת, אל תדאגי זה לא יהיה קשה, אם היהלום יהיה איתך, תיפול עליך שינה במהרה, כל שעליך לעשות הוא לא להתנגד לרגשות הטבעיים שיתעוררו בך.
"ברגע שתירדמי לא תוכלי להתעורר עד הבוקר וכשתתעוררי את תתעוררי כבת אדם" הנהנתי בהבנה.
זה היה די דומה למה שאמרה לי אמא זאבה בזמנו גם אם לא זכרתי כל מילה שלה במדויק.
"ועוד דבר אחד" הוא אמר, תהיתי מה הוא רצה, נעמדנו אל מול שאר הלהקה "בהצלחה" הוא אמר.
יללות זאבים פרצו מפיהם של כל אחד ואחד מחברי הלהקה של שבט הנחל.
זה ריגש אותי, ואילו יכולתי לבכות מאושר, סביר להניח שזה היה אחד מן הרגעים בו הייתי בוכה, אבל כפי שלא יכולתי לבכות ביום בו נלקחה מאיתנו אמא זאבה, גם היום לא יכולתי לבכות.
"תודה" הודיתי להם, לכול אחד מהם שילל עבורי, חשתי בליבי את החום של אדם שנאהב על ידי אחרים, ייחלתי שגם אני אוכל להעביר להם את אותו הרגש אותו אני הרגשתי, להראות להם שהמחווה הזאת הייתה לי יקרה מפז, אז גם אני יללתי עבורם.
הם שתקו והאזינו ליללתי, אוזניהם היו זקופות וגאות, ממש כמו זאבים למופת, הבנתי מה הם ניסו לומר לי, ידעתי כי הרגשתי כי הייתי חלק מהם, למרות שלא באמת הייתי זאבה, באותו רגע חשתי כאחת.
הם אמרו לי, שהיו מוכנים לקבל אותי להיות חברה בלהקה שלהם, בלהקת שבט הנחל, אבל הם מבינים למה אני לא יכולה, כי אני חייבת לעשות את מה שאני חייבת לעשות, וכי הם תומכים בהחלטתי.
ידעתי שעתה לא יכולתי להתחרט, זה היה גורלי, לא יכולתי לנטוש את זו שהצילה אותי, חיי נקבעו ברגע שבו הגעתי לעולם הזה, ידעתי זאת היום, חשתי כאילו הייתה זאת יד מלמעלה שהנחתה את הדברים למצבם העכשווי.
היום שבו הייתי אמורה להשתנות היה בעוד ארבעה ירחים, כלומר, ארבעה ימים, ידעתי, היו לי דברים רבים לתכנן…