מרי הזאבה – פרק 5

פרק 5: חסר חיית השבט

"אבל למה אדוני?" שאל מרקוס בקול רועד.
האיש הגבוהה הרים את גבתו העבה, הוא לא אהב אנשים ששואלים שאלות, במיוחד כאלו שהוא לא נהנה לענות עליהן, הוא תפס את מרקוס בחולצתו, והרים אותו גבוהה באוויר.
"אני לא חייב לענות לך!" הוא צעק ברשעות ואז הכה את מרקוס בפניו, באגרוף חזק וגדול.
"אתה תתפנה מפה עוד הערב" הוא הוסיף בלעג, בעודו צוחק צחוק מרושע והחל הולך משם, בהליכה נינוחה, מרקוס הסתכל עליו חסר אונים, האיש נעצר והסתובב אל עבר מרקוס "יש בעיה כלשהי?" הוא שאל בקולו המחוספס.
לא בעיה שקוף כמוך יכול לעזור בה! חשבתי לעצמי, לא אהבתי את הבחור הגדול והשרירי, אבל מרקוס לא דיבר כלל.
"אם אין שום בעיה, אל תטריד אותי יותר" השרירן אמר בקולו העבה "חכה! למה אני צריך להתפנות? מה עשיתי לכפר בדיוק?" שאל מרקוס בקול חלש "סליחה לא שמעתי מה אמרת? אתה לא מבין? מה אתה קשה הבנה!" הוא לעג למרקוס "לא אני לא רואה שום סיבה, למה אני צריך לעזוב את הכפר!" אמר מרקוס בתוקפנות.
האיש השרירי פנה אליו "מאז שאתה הגעת לכפר השונרים, חיות החלו להעלם, האוכל הידלדל, והכסף החל לאזול, לכן המועצה הגיעה למסכנה שאם לא תהיה יותר בכפר, הקללה שהוטלה עליך תוסר מעלינו, מעל הכפר!" האיש הגדול אמר וצחק "ואתה יכול להודות לי על הרעיון של סילוקך, אני הוא זה שהעלה אותו".
מרי מיהרה לתרגם את זה לאוזני כתם שחור וזנב, מרקוס סגר את דלת העץ הישנה בכעס, תפס את אחת מן הסמיכות מהעטות שגם ככה לא היו לו, לקח ז'קט חום בלוי, עשוי עור כלבי ים, שקיבל בירושה מאביו המנוח, הוא התבונן על ביתו בפעם האחרונה מישש את העץ שהחל להירקב, הכין לעצמו משהו לאכול והביא לנו גם כן את הבשר שקנה בדוכן לפני שבא לביתו חזרה ושמע את הבשורה הרעה, הוא הכין תיק קטן עם אוכל ומימיה.
הוא היה מוכן לעזיבה, למרות שהוא לא ממש רצה לעזוב את הכפר הזה, הוא נקשר אליו, מרקוס עצר לרגע ונפרד מהכפר בליבו, הוא ידע איזו קבלת פנים בטח תכנן לו בדרין, זה שבא לסלק אותו, הוא בטח הסיט את כול הכפר נגדו, ולחשוב שפעם הוא היה אחד מחבריו הכי טובים, לפחות עד שגילה למה הוא בא לכפר השונרים, הסיבה שלו אומנם לא הייתה קשורה לכפר אבל לבדרין לא ממש היה אכפת, מאז הוא שנא אותו.
מרקוס הסתכל עלי ואמר לי בשקט "אם אתם לא תעזבו איתי עכשיו את הכפר, אתם תסיימו במפעל לייצור עורות…" אני, כתם שחור וזנב התקרבנו אליו בחשד, הוא התכופף והרים אותנו אחד אחד, קודם הוא הרים את כתם שחור ואז הוא הרים את זנב, את שניהם הוא הרים בעדינות ולא פגע בהם כלל, הוא הכניס אותם לאחד מכיסיו שנתפרו בז'קט, אז הוא פנה אלי וכמעט שהרים אותי, אבל התאפק "אני יכול להרים אותך?" הוא שאל בקול רגוע, בטוח בתשובתי.
עד כמה שרציתי לנשוך אותו באותו הרגע, לא הייתה לי ממש ברירה אלא לומר לו כן, ידיו כבר היו לידו כאשר הוא שאל אותי, ולכן עליתי עליהן לבדי, לא רציתי להיות מובכת עוד יותר ושהוא יתפוס אותי ויכניס אותי לכיס, אבל לו היו תוכניות אחרות הוא כן הכניס אותי לתוך כיס אחר, כי כבר הייתי די גדולה, הוא חייך בשביעות רצון,
לי כמובן לא הייתה שום ברירה אלא להיכנס לכיס.
האמת היא שלא ממש רציתי להקשות עליו, וזה לא ממש פגע בי שהכניסו אותי לכיס,
יכולתי להריח שהאיש הגבוהה עומד בחוץ ומחכה למרקוס לצאת החוצה, הוא ועוד הרבה אנשים מכול הכפר, מרקוס ואנחנו יצאנו מהבקתה, והבריון בדרין, דחף את מרקוס בלעג, מרקוס מעד ונפל על הרצפה, כול האנשים הקיפו אותנו במעגל, והחלו לצחוק על מרקוס, מרקוס קם והחל צועד משם בראש גאה, ראיתי שהוא נראה שונה מהם, והאמת שנאתי אותם הרבה יותר מאשר ששנאתי אותו.
רציתי להראות לפחדנים הללו מי פה הבוס, למה הם צריכים להתנהג אליו ככה, הם היו מרושעים, בדיוק כמו הבחור שהרג את אמא זאבה.
רציתי כל כך לנשוך אותם, הטעם שלהם ממש עמד לי בפה אבל למרות זאת לא הייתה לי שום הזדמנות לנסות אפילו, הרי אני הייתי בתוך הכיס של מרקוס. הלכנו אל מחוץ לתחומי שבט השונרים, לי ולגורים כתם שחור וזנב שיעמם אז התפתלנו בכיס ושיחקנו, הרגשנו שמחים שוב, אנחנו חוזרים ליער ולעצים המוכרים, ציוצי הציפורים, עתה ידעתי הטבע הוא פשוט גן עדן!.
מרקוס הלך בין העצים והתקדם ביער, בשלב מסוים הוא החליט לשחרר אתנו מהכיס, הוא הוציא אותנו והניח אותנו על הרצפה, אחרי חצי יום של חיפושים מצאנו מערה, לפני שנכנסנו והפכנו אותה למעורה שלנו היינו צריכים לבדוק שהיא פנויה, היה מספיק רק רחרוח אחד בשביל לדעת זאת, אבל למרקוס לא היה אף כמו שלנו, נתנו למרקוס לערוך חיפוש במעורה, כבר לא היינו קטנים, אני מודעת לזה, ואני הייתי חייבת ללמוד איך לשרוד בטבע עד לסוף השנה.
נכנסנו למעורה והכנו לעצמנו מיטות בזמן שמרקוס הלך לצוד לנו ארוחת ערב,
גיסתי את זנב וכתם שחור ובנינו גם לו מיטה שתתאים לגודל העצום שלו. כשמרקוס חזר הראנו לו את מה שעשינו בשבילו, הוא היה מאוד שמח, מאז אנחנו התלווינו אליו למסעות הציד, למדתי כל תנועה שהוא עשה כדי שכאשר אחזור להיות בת אדם אני אוכל לשרוד פה, ואפילו לפעמים תפסתי איזו ארנבת, נהייתי מומחית בזה, סך הכול חיינו חיים טובים, למדנו לבטוח אחד בשני. חודשיים עברו להם ככה, עד שיום אחד כשאני ומרקוס הלכנו לצוד שמענו את צעקותיה של זנב, היא קראה לי לעזרה, את קריאות הבהלה שלה והניסיון שלה לברוח, יכולתי להריח את מקור הפחד שלה, זה היה האדם חסר חיית השבט.
זה היה אותו אחד שלפני זמן לא רב כל כך פגע באמא זאבה ואז חטף אותה, לאחר חודשים של אימונים כבר הייתי די גדולה, מספיק גדולה כדי להתמודד איתו,
משכתי את מרקוס כדי שיבוא לעזור לי נגד חסר חיית השבט אבל מרקוס לא הבין!
משכתי חזק יותר, והתקדמתי מושכת אותו איתי, לבסוף הוא הבין, רצתי אל זנב ומרקוס רץ אחרי, כאשר הגענו ראיתי את חסר חיית השבט מכניס את זנב לתוך שק חום גדול, זנב נאבקה בו אך הוא היה חזק ממנה פי כמה וכמה. אז הוא רץ אל היער, אני ומרקוס עקבנו אחריו בשקט מוחלט שלא יגלה שאנחנו שם, עברנו ביער דרך העצים והחיות הקטנות ישר אל מקום המחבוא שלו,
כל מה שעצר בעדי באותו הרגע הייתה המחשבה שאולי אמא זאבה עדיין בחיים, ולכן לא התנפלתי עליו וניסיתי להרוג אותו, יכולתי להריח את ריחה על בגדיו, אמא זאבה כנראה חייה איפשהו במחנה שלו.
כתם שחור עקב אחרי הריח שלנו והגיע כמה שניות מאוחר יותר,
שלושתנו התחבאנו מאחורי עץ ענק, חיכינו בסבלנות, הזמן נראה כאילו הוא עומד מלכת, האדם חסר חיית השבט הלך לקצה המחנה והוריד אחת מיריעות הבד שהיו בכל מקום ואז ראינו את אמא, הוא התעלל בה, הוא הכניס את זנב לידה נועל את הכלוב בבריח ארוך וכסוף שנצנץ ואז הוא הלך ליער.
אני וכתם שחור מיהרנו שחור אל אמא, מרקוס אחרי שהתחיל להבין מה הולך כאן בא אחרינו, הוא שחירר את זנב ואת אמא זאבה והביא לה אוכל ואז הלך לשחרר את כל שאר החיות שהיו כלואות בכלובים, ברווזים,ציפורים,ארנבים,שועלים…

קליים שמע רעשים מוזרים מכיוון המחנה "מתי החיות הארורות האלו ילמדו להיות בשקט!" קולו היה זועף ונמוך, הוא כעס מאוד הוא יעשה חיפוש מיהר וילך להשתיק את החיות, עוד חייה אחת ותוכניתו הזדונית תוכל להתממש כל חיות היער ההיו נתונות לפקודתו והוא ינחית חורבן על הכפר שנטש אותו את קליים, הם עוד ישלמו על זה. הוא מיהר לחפש מסביב למחנה וכשלא מצא דבר חזר חזרה.

מרקום בדיוק שיחרר את החיה האחרונה כשהאיש ללא חיית-השבט הגיע, חסר חיית-השבט התעצבן כאשר ראה את מה שמרקוס עשה והחל לרוץ אל עבר מרקוס כדי להורגו, יכולנו להריח את זה באוויר, רצנו ונעמדנו בין מרקוס לאיש חסר חיית-השבט ונבחנו ייללנו, נסינו להפחיד אותו אבל ללא הועיל הוא הוציא גרזן למקרה שכן נתקוף אותו,
שאר החיות שמרקוס חילץ רצו אלינו וגם הם אימו עליו אך לא היה לו אכפת.
כאשר היה רק מטרים אחדים ממרקוס הוא זרק עליו את הגרזן שלו, קפצתי לאוויר ותפסתי את הגרזן ושברתי את המאחז ליד שלו לרסיסים, ככה אי אפשר יהיה להשתמש בו, האיש חסר חיית-השבט הבין שאין ביכולתו לגבור על כולנו אז הוא קפץ על אמא זאבה ומשך אותה לכיוון מסוים ולחץ על כפתור, האדמה החלה לרעוד ונפתחה לשניים, הם ירדו לבטן האדמה, רצנו לנסות להציל את אמא זאבה אבל לא הספקנו, הבקע באדמה נסגר, זהו הם כבר לא כאן, עמדתי שם על ארבע, ויללתי.
כתם שחור וזנב הניחו את ראשיהם על מרקוס, זה טוב שיש להם עם מי להתנחם, חשבתי לעצמי, שחררנו את כל החיות שהאדם חסר חיית-השבט תפס אבל איבדנו את אמא זאבה, באותו הרגע נהיה לי חשוך בעיניים והתעלפתי.

כשהתעוררתי היינו שב במאורה יחד עם מרקוס, יכול להיות שזה היה רק חלום רע? הלכתי לשאול את כתם שחור, הוא לא ענה לי, התשובה היה ברורה מאליה, הוא הניד בראשו לבסוף ואמר לי שלא חלמתי, הכול היה אמיתי.
מרקוס חזר מהצייד וכולנו אכלנו, חשבתי תוך כדי אכילה, נשארו רק שני ירחים עד שאחזור להיות בת אדם, זה לא הרבה זמן, באותו היום אני אהיה חייבת לישון במקום אחר, גמרתי לאכול, אבל לכתם שחור וזנב זה לא הספיק, אז הלכתי יחד איתם לצוד עוד איזה נשנוש קטן.
חזרנו עם אייל בפה וחילקנו אותו ל-4 גם מרקוס בטח היה רעב, ואז אכלנו אותו במהירות, באותו הרגע החלטתי ללכת לדבר עם חד-עין ולשאול אותו כמה דברים שהטרידו אותי.
הסתובבתי לזנב ואמרתי בשפת הזאבים "אני מתכוונת ללכת ללהקה ליד נחל-הבית לפגוש את חד-עין" זנב נרגשה "אני יכולה לשמור על הלהקה עד שתחזרי מרי?" חייכתי אליה חיוך זאבי "כמובן". לאחר מכן הלכתי למרקוס, נעצתי בו עיניים והתחככתי בו, השתעשעתי קצת אחרי הכול אני אעדר לזמן מה, לאחר כמה מחקים אני וזנבי הסתלקנו משם לעבר הלהקה ליד נהר-הבית,
עברתי קילומטרים רבים בריצה ללא התעייפות ידעתי שלבסוף אצטרך לעבור את האגם, אך הייתי נחושה, עברתי חבורת דביבונים ובונים שבנו סכר, פניתי לצד והגעתי הביתה.
זה לא הבית שלנו יותר, עכשיו גרו בו חבורת שועלים קטנים וחמודים, הלכתי את הדרך שאמא זאבה לימדה אותי והגעתי ללהקה בלי בעיות, כולם נעצו בי עיניים צהובות וחיכו לשמוע מה אני אומר…