מרי הזאבה – פרק 2

פרק 2: גוף של זאב

זה היה עוד יום נעים במשפחת הזאבים.
השמים היו בהירים ומושלמים לצייד וסיפוק מזון לגורים שרק נולדו.
"אמא" הזאבה הסתובבה אל הגור שלה "מה?" היא אמרה בתהיה.
"כמה זמן תיעדרי הפעם?" שאלה הגורה שגופה לבן כשלג אפרפר, ועיניים זהובות צהובות ונקודות בצבע שחור על כתפיה, הזאבה האם בחנה אותה בעיניים קורנות.
"לא הרבה" אמרה האם הזאבה ויצאה מן המאורה.
"אל תדאגי טוב?, אמא תחזור מהר" אמר אחיה הגדול בכמה שניות, הוא נראה כמו זאב אופייני מלבד קצה זנבו שהיה שחור כלילה, אל זנב, אחותו.
הזאבה רחרחה את האוויר, היא הריחה את כל החיות והעצים והאגמים עד שהריחה ריח לא מוכר.
זאבים מטבעם, והזאבה הזאת במיוחד סקרנים וחשדנים, אמא זאבה מיהרה לבדוק ממה נבע הריח החדש והיא רצה ועברה את השיחים המוכרים והעצים שעוד היו שם כשהא הייתה גורה קטנה, עד שהגיעה לאגם.
היא עברה אותו בשחייה, יצאה החוצה והתנערה על הדשא הרטוב, מולה היא ראתה מראה מוזר ביותר בהתחלה היא לא זיהתה מה זה היה, הוא הופיע משום מקום, ולמרות גודלו העצום הוא לא הפחיד אותה כלל.
היצור ישן הוא היה שקוע בתרדמת למעשה.
גופו מלא אבק וחבלות אך כאשר הבינה מהו, היא חשה שהיא רוצה לעזור לו.
היא רצה לכיוון הלהקה הכי קרובה ובקשה לדבר עם חד-עין הזאב החכם, המלומד והזקן ביותר בזאבים.
שניהם רצו חזרה אל היצור שעליו סיפרה אמא זאבה.
לקח להם ארבע דקות והם כבר היו שם.
חד-עין בדק את הגופה ואמר לאמא זאבה "זו היא בת אדם, היא עודנה גורה צעירה, היא נפלה מצוק או ממקום גבוהה ונפגעה קשה מאוד, אם לא נעזור לה היא תמות" אמר חד-עין בקול הזאבי הזקן שלו.
"יש דרך עזור לה?" שאלה אמא זאבה "אינני חושב כך" אמר חד-עין, הוא סגר את עיניו וחיטט במוחו חייבת להיות דרך להציל אותה! הוא חשב אבל איזו?!
בעודו מנענע את הזנב הוא היה חייב למהר לא נשאר לה זמן רב הוא נזכר במשהו ב"טקס הזאב" העתיק הוא סיפר לאמא זאבה את דעתו והיא שמחה שיכלה לעזור לילדה.
הוא רץ חזרה לכיוון הלהקה וחזר אחרי שפנה ימנה משם ליד עץ אורן עתיק והוציא אבן יהלום.
הוא רץ חזרה והניח את האבן על הרצפה מול הילדה כך שהשמש תפגע באבן ואורה ישתקף בעורה של הילדה.
סילון של אור כסוף יצא מצידה ופגע ברכות בילדה רגליו של חד-עין קרסו והוא נפל ונרדם.
אמא הסתכלה על הגורה-ילדה ורצתה לראות אם הוא הצליח, השינוי התחיל באוזניים שנמתחו וכוסו בסערות אפורות גופה התכווץ וכוסה בפלומה זנב קטן צץ בין כפותיה, שהיו פעם רגליה זה הצליח, "טקס הזאב" הצליח היא הפכה לזאבה.
אמא זאבה תפסה אותה בצבר הודתה לחד-עין ורצה למאורה שלה, היא הכינה לגורה- ילדה מיטה, בזמן שגוריה בדקו מה אימם הביא איתה.
כשהמיטה הייתה מוכנה היא הכניסה את מרי לתוכה ושכבה לצידה, כדי לחמם את גופה בזמן שישנה.
הגורים נכנסו גם הם והתפנקו בשינה נעימה וארוכה.

* * * * *
מרי פתחה את עיניה ראשונה, היא לא ידעה איפה הייתה ומה קרה לה, היא הייתה חלשה והרגישה רע, היא הריצה בראשה את כל האירועים שהיום הקודם את איך נטפלו אליה בביה"ס והחיזיון בחצר שהלכה לאיבוד התקרית עם הזקנה הנפילה מהגג הגבוהה את שערה המתנגש בפניה את הבחילה והפרפרים בבטן והכאב שבעצמותיה הנשברות לרסיסים, כל גופה כאב מאוד אז.
היא ניסתה להרגיש את הכאב עכשיו, אבל זה לא עלה בידה.
היא הרגישה חלשה וטיפה רע אבל היא בהחלט הרגישה שכאב לה, מוזר. היא לא ידעה איפה היא, היא ניסתה לקום וכוחה כמעט בגד בה בקושי שיכלה לעמוד על ארבע ברגלים רועדות, היא ניסתה לקום על שתיים אך לא הצליחה בכך, היא נפלה במקום זאת, זה היה מוזר היא הצליחה לעמוד על ארבע אך לא על שתיים, היא השמיעה יבבה וחזרה לפתוח את עיניה למרות התשישות הגוברת.
היא ראתה זאבה ענקית.
יותר גדולה ממנה כמה מונים! היא ניסתה ללכת לאחור אך נתקלה בקיר אבן ענק ואפור כלילה.
"אל תפחדי גורת-אדם" אמרה הזאבה וניסתה לחייך חיוך מרגיעה, אך זה עשה על מרי בדיוק את ההשפעה ההפוכה היא חשבה שהזאבה הגדולה הולכת לאכול אותה למוות.
"אני לא אפגע בך…" אמרה הזאבה בקול מרגיע והתרחקה מעט למימוש דבריה, מרי הצליחה סוף כל סוף לנשום עמוק.
"מי את או יותר נכון מה את…?" היא שאלה בהיסוס לא יכולים להיות כאלו זאבים ענקיים בעולם היא ידעה על זה, היא בטוחה! הזאבה נראתה כנה וזה עורר במרי מעין ביטחון
"אני אמא" היא אמרה והוסיפה "אני לא אפגע בך" רק למקרה שמרי שחכה.
"איפה אני?" שאלה מרי, אימא ענתה לה "במערה" מרי לא השתכנעה כלל למרות שידעה שזאבים אכן גרים במעורות.
"אבל המקום הזה כל כך גדול זה לא יכול להיות" היא אמרה שוללת את תשובת הזאבה האם, הזאבה הגדולה צחקקה צחוק זאבי מרגיע "המערה לא כל כך גדולה כמו שאת חושבת גורת-אדם" מרי עדיין לא השתכנעה שהיא באמת במאורת הזאבים שאמא קראה לה מערה, לא רק זאת אלא שהזאבה אמא הייתה ענקית! גדולה פי כמה מהזאב הממוצע או כל זאב אחר פי כמה וכמה.
לבסוף מרי החליטה לצאת החוצה מן מהערה, אך משום מה ההליכה על ארבע הייתה קשה יותר ממה שחשבה בהתחלה.
למרות שיכלה לזוז, רגליה רעדו והיא כל הזמן מעדה ונפלה, אמא תפסה אותה בפיה בעדינות והביאה אותה למקור מים.
מרי הייתה צמאה ורכנה לשתות כשהבחינה בבואתה המשתקפת במים, היא לא ראתה את עצמה אלא גורת זאבים חמודה שבהתה בה.
מרי סובבה את ראשה לאחור לראות איפה הגורה הקטנה והחמודה, היא הפנתה את ראשה לצדדים אך לא ראתה שום נפש חייה באזור חוץ ממנה ומאמא, איך זה יכול להיות איפה גורת הזאבים שמשתקפת במים ואיפה בבואתי ?
היא חשבה לעצמה, לאט ,לאט היא קלטה שהגורה שמשתקפת במים, גורת הזאבים החמודה, היא בעצם לא בבואתה של גורת זאבים אחרת, זו בבואתה שלה, של מרי.
היא חששה, ונדלקה בקרבה פאניקה טהורה של פחד, חשש, פליאה … פשוט כאוס מוחלט היא החלה להתרוצץ מפה לשם על רגליה הרועדות שבקושי נשאו את משקל גופה הקטנטן, על המשטח הסלעי ומעדה על סלע ונפלה למים.
היא החליקה למים בלי הידיעה איך לשחות בתור זאבה.
היא ניסתה להשאיר את ראשה מעל למים הקרים כדי לא לטבוע, שנייה נראתה כנצח וכל הסיכויים שתוכל לחזור לחוף המבטחים על היבשה היו לרעתה, היא הולכת לטבוע, היא אמרה לעצמה, עדיין נאבקת להמשיך ולחיות היא בעטה במים עם כל ארבע הרגלים וחתרה עם הזנב, נאבקת בתשישות שנפלה עלייה הזאבה גדולת המימדים אמא קפצה למים כדי להציל אותה.
היא נכנסה למים בצלילה ושחתה במלוא המהירות אל מרי.
היא נשמה בסדירות וחתרה עם כפותיה בשלמות, היא הצליחה לתפוס את מרי בצבר כמו שאימהות זאבות עושות לגורים שלהן ושחתה לצד השני חזרה לחוף.
הייתי חייבת לה את חיי ולרגע שחכתי את השינוי ורק הרגשתי הרגשת תודה כלפיה וכלפי נדיבותה כלפי, באמת רציתי להודות לה, ואז חזרתי למציאות כמיתוך חלום טוב ומלא דבש, נזכרתי שהפכתי לזאבה, שוב הייתי אובדת עצות ומבולבלת, לא סבלתי זאת רציתי לדעת את האמת אוזני הזאב שלי רטטו לבי מיהר אזרתי את אומץ ליבי ושאלתי…