מרי הזאבה – פרק 11

פרק 11: להאמין או לא להאמין, תחנת המשטרה

האוכל היה ממש טעים, לא יצירת אומנות אבל כן טעים.
סיימתי אותו מאוד מהר וכל זמן שאכלתי מרקוס לא הפסיק לבהות בי, אפילו לא לשנייה אחת, לא ידעתי אם אני צריכה לשמוח או להיעלב.
כשכמעט סיימתי, הוא עזר מספיק אומץ כדי להתחיל לדבר.
"אז מי את בדיוק?" הוא שאל, מסמיק, הוא נראה ממש חמוד כשהוא הסמיק ככה, ורק המחשבה על זה גרמה לי להסמיק כאילו שעשיתי משהו לא נאות.
"אממ, זה קצת קשה להסביר, סיפור ארוך יחסית" אמרתי תוך כדי אכילה, מעדיפה שלא להסתכל עליו, מרקוס בחר שלא להביט עלי אלא על כפות הרגליים שלו, בחירה מעניינת לפי דעתי, ניסיתי אותה בעצמי כמה שניות מאוחר יותר .
"לא אכפת לי להקשיב" הוא אמר בקושי.
לקחתי נשימה ארוכה.
"אתה בטוח? זה באמת סיפור מאוד, ארוך" מרקוס הנהן, נראה שלא היה לו אכפת בכלל עד כמה הסיפור הזה ארוך, הוא רצה לדבר, והאמת הייתה שגם אני.
"טוב אני אספר לך אבל אני לא בטוחה שתאמין לי" אמרתי מנופפת אליו בצחוק עם הכפית, הוא חייך, הסמקתי.
"אני לא יודע לגבי ה-להאמין, אבל אני מבטיח שאני אשמע את כל הסיפור" חייכתי אליו שמחתי שאני יכולה לדבר איתו עכשיו כל כך בחופשיות, זה היה שונה כל כך ממה שהתרגלתי אליו.
הרצתי את הסיפור בראשי, ואז סיפרתי לו הכול, לא השמטתי אף פרט, מרקוס נראה נפעם, ולא ידעתי אם זה היה בגלל שהסיפור הזה היה בלתי יאומן, או בגלל שהוא היה נחמד.
סיימתי את הסיפור בנשיפה קולנית והבטתי בו מחכה לתגובה.
הוא רק הביט בי, הפנים שלו לא הביעו שום דבר, כמו מעין מסיכה קפואה, חשש קל התגנב אל תוך ליבי, מה אם הוא באמת לא יאמין לי, מה אם יחשוב שאני משוגעת או משהו אפילו יותר גרוע…
"מרקוס…?" קולי היה כמעט לחישה.
הוא לא הביט עלי אפילו, הזאבים הביטו עלינו וישבו לידי, ליטפתי את ראשיהם, יודעת שלפחות שניהם מאמינים לי, גם אם מרקוס לא יאמין, אבל עדיין קיוויתי שהוא כן.
לא הבנתי את זה עד עכשיו, את זה שהוא היה חשוב לי, מה בעצם הוא היה בשבילי, והאמת שאני עדיין לא יודעת בדיוק, אבל כן ידעתי שהוא היה מיוחד.
נגעתי בכתפו בעדינות, הוא נראה כאילו הרגע פגעה בו מכת חשמל, מבוהל וטיפה נפחד.
הסרתי את ידי, מרגישה שהלב שלי נחצה לשניים, הוא הביט בי ומבטו היה מעורב, משהו בין חוסר אמונה וספק, אבל במקום כלשהו בפניו היה ניצוץ יחיד של הכרה, ניצוץ שכאילו רק חיכה להתפרץ ולפרוח, להאמין, כל מה שיכולתי לעשות היה לחכות.
נאנחתי.
"מרקוס, אני יודעת שזה קשה להאמין, אבל זאת האמת, אני לא משקרת לך… זו באמת אני…" אמרתי והבטתי הישר אל תוך עיניו.
הוא הביט אל תוך עיני בצורה שגרמה לי לקפוא, הוא בחן אותי, ידעתי את זה, הוא בדק אם לא שיקרתי לו, אם זו באמת הייתה אני, והדבר הכי אבסורדי היה שלא יכולתי להאשים אותו, גם אני, אם היו אומרים לי דבר שכזה, לא הייתי מוכנה להאמין, בשום אופן, לא בלי הוכחות בכל אופן אבל, לא לי לא היו הוכחות להראות לו…
לא חשבתי על זה בכלל, שהוא לא יאמין לי, זה לא עלה בדעתי.
וכך ישבתי שם מול מרקוס, הוא מביט אל תוך עיני כאילו מנסה לראות אל תוך נשמתי, הבטתי בו גם כן, מנסה להעביר את כל רגשותיי דרכן.
"אני לא יודע מה לחשוב, אבל האמת…."
**
תחנת המשטרה הייתה ברובה ריקה, נכנסתי אליה בשקט, זו הייתה הפעם הראשונה, מאז שהיא נעלמה שבאתי ברגל לתחנה, בדרך כלל פשוט טלפנתי לשם, אבל עכשיו זה כבר לא היה מצחיק יותר, הם לא עשו כלום כדי למצוא אותה, כלום, הייתי בטוחה שעד עכשיו הם לפחות ימצאו עקבות, אבל לא, שום דבר, כאילו נעלמה באוויר הם אמרו.
בדלפק בתחנת המשטרה עמדה שוטרת לבושה במדי המשטרה. היא הייתה מסודרת, ושערה אסוף למעלה בקוקו גבוהה מרוח בג'ל לשיער, היא הייתה חיוורת, אולם נראתה רעננה דיה.
לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי לדבר איתה.
"אני יכולה לעזור לך במשהו?" היא שאלה אותי ברגע שהבחינה בי, הנהנתי בשקט, נבוכה מעט. לא תתעשתי, אמרתי לעצמי, את חייבת להיות חזקה, רק כך הם יחפשו אחריה ברצינות, ניסיתי להראות אמיצה, כמו מישהי חשובה כך שהם לא יתייחסו אלי בזלזול.
"למעשה כן" אמרתי, קולי היה שקט ורגוע, השוטרת חייכה אלי מחכה שאמשיך.
"הבת שלי, היא נעלמה, אף אחד לא יודע היכן היא" אמרתי, מנסה לא להישמע נסערת עוד יותר, רק לדבר על זה גרם לליבי להישבר, ודמעות איימו לפרוץ החוצה.
"כמה זמן היא כבר נעדרת?" שאלה השוטרת.
חשבתי על כך כמה שניות, לא ממש ספרתי את הימים מאז שהיא נעלמה, הכול היה כל כך מטושטש, כמו יום ארוך ומעייף שלא נגמר לעולם, כמו סיוט בלתי נגמר, הבטתי אל תוך עיניה "כבר חודשיים" היא הביטה בי מופתעת "אתם לא יכולים לעשות משהו?" שאלתי אותה.
השוטרת נראתה כחושדת בדבר "חודשיים?" היא הביטה בי בספק "חודשיים הבת שלך נעדרת ואת לא דיווחת למשטרה עדיין?".
נענעתי בראשי "לא, כבר דיברתי עם המשטרה, מזמן, כשהיא רק נעלמה, אבל הם לא עשו כלום, הם אפילו לא מצאו עקבות, פשוט נעלמה הם אמרו…" לא יכולתי יותר, הדמעות פרצו מעיני כהתפרצות געשית, בפתאומיות וללא שליטה, התייפחתי שם בקול.
"אני אראה מה אני יכולה לעשות" היא אמרה וצלצלה בטלפון שלה, טלפון קטן ומשרדי.
מישהו ענה בקו השני "יש פה מישהי, הייתי רוצה שתזיז את התחת שלך, ותעבוד קצת, אוקי? בא לך? בוא לקבלה מיד, אתה תשמע, תתחקר ותבדוק את המקרה הזה, מובן לך?!" היא אמרה תקיפות, קול חלוש נשמע מהצד השני של הקו ואז היא סגרה את השיחה.
"מיד יבואו לטפל בך" אמרה השוטרת בחיוך.
כשנייה או שתיים אחרי זה נכנס לחדר בחור, הוא לבש מדי משטרה ונראה בדיוק ההפך מהשוטרת, הבגדים שלו הונחו מרושלים על גופו הדק, שערו השחור לא היה מסורק, נעליו החומות היו מלאות באבק, הוא נראה כאילו לא ישן יובלות, ממש שוטר לעניין…
הוא הביט בי בשעמום ופיהק פיהוק רחב "אז אני צריך לעזור לך?" הוא שאל….