מרי הזאבה – פרק 10

פרק 10: מחשבות וחלומות

'אוקי, שוכבת אצלי נערה מעולפת בבית', זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה למרקוס בראש לאחר שהצליח להשכיב אותה בהצלחה במיטתו… דבר שהיה קשה משציפה כאשר כתם שחור וזנב לא הסכימו לתת לו להתקרב אליה, כאילו הייתה חלק מהלהקה והוא לא, הוא לא ידע מאיפה הם הכירו אותה ולא למה הם גוננו עליה בכזאת אינטנסיביות, והאמת זה עיצבן אותו מעט.
הוא הסתובב בחדר הלוך ושוב, כתם שחור וזנב ישבו דומם לידה בעמדות הגנה, הם הגנו עליה… מפניו…
לא היה לו מוסג מי היא הייתה, הוא לא הכיר אותה אבל לא היה ספק, שהיא כן הכירה אותו, היא ידעה איך קוראים לו, והיא גם ידעה איך קוראים לזאבים, לכתם שחור ולזנב…
היא אמרה שקוראים לה מרי, את זה הוא הבין, אבל זה היה הדבר היחיד שהוא הבין, כלומר חוץ מזה שלפני שהיא התעלפה היא צחקה צחוק משונה, שהיה טיפה מוזר… זה הטריד אותו מעט, מי צוחק אחרי שהוא מסתנוור מאור בוהק?!
הוא הביט בה, היא הייתה יפה, מרי הזאת, היא הייתה בדיוק הטיפוס שלו, והוא לא יכל שלא להרהר בזה.
הוא ניער את ראשו. אור בוהק ליווה את בואה, כתם שחור וזנב הגנו עליה כאילו הכירו אותה, היא יודעת מה השם שלו, אבל מה שמעניין אותו, זה שהיא יפה, הוא ניער את ראשו בתקווה שהמחשבות הללו יתנערו החוצה, דבר מה שלא ממש הצליח לו.
מרקוס נאנח, הוא החליט שאין טעם להישאר פה במערה, עדיף היה לו לצאת החוצה ולנקות את ראשו מכול השטויות הללו.
הוא תפס את אחת מהחניתות שלו, ויצא מהמערה, הוא יצא לצוד קצת, הוא ידע, כשהיא תתעורר היא תהיה רעבה, הנערה…
הראש שלו לא רצה, לא הסכים להרפות מתמונתה של מרי, הנערה שוכבת לבד על מיטה קטנה מקש, ועליה שומרים שני זאבים בנאמנות, הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליה, על כמה יפה וחיננית הייתה, על הכאב בעיניה כשדיברה, על קולה הנעים, הוא לא הצליח לשכוח גם מעורה העדין והמושלם, גם לא בזמן שצד.
דבר שכזה לא קרה לו קודם מעולם, כשהוא צד הוא תמיד התרכז בצייד, הפעם, זה היה הדבר האחרון שעליו הוא חשב.
אחרי שהוא הצליח לצור שלישיית ארנבות, מה שבדרך כלל היה מתאבן לפני הארוחה, הוא חזר חזרה למערה. הוא הציץ פנימה, מרי עדיין ישנה בשלווה, כאילו לא התכוונה להתעורר לעולם, זה גרם לו לחוש מעט עצב, הוא עמד בחוץ בוהה.
היא בטוח הייתה רעבה, אולי אם הוא יכין אוכל, היא תריח אותו ותתעורר?
התוכנית הזאת הייתה שווה משהו, הוא ינסה אותה, זה הולך להיות הדבר הכי ארוך שייקח לו להכין בחיים! זה היה לו ברור!

האור הבוהק הקיף אותי, לא מרפה ממני אף לא לרגע, הוא אפילו הסתנן למה שבוודאות ידעתי, שהיה חלום, החלום שלי, הוא הקיף אותו באור שלא היה אמור להיות קיים בעולם הזה, לאט אבל בביטחון האור החל לדעוך ותמונה מוזרה החלה להצטייר בראשי, תמונה שהעלתה בי מין געגועים.
הייתי שם אבל לא הייתי שם, כמו צפיתי בסרט תלת מימד. הבטתי סביבי בחשש מה, הייתי בבית גדול, הבית הכי גדול שאי פעם ראיתי, הוא היה בצבעי לבן בוהקים, אבל לא לבנים כמו האור בוהק ממקודם, הם הצליחו להזכיר אותו בצורה זו או אחרת.
בבית הייתה תחושה שמחה, אושר והנאה, למרות גודלו שהיה עצום, החלתי לחוש בתחושה כאילו כבר הייתי פה פעם, מזמן, כאילו שהכרתי את המקום הזה, למרות שלא הייתי שם אי פעם בחיי.
הסתובבתי שם, הקומה הזאת, הייתה הקומה האחרונה, ידעתי זאת, למרות שלא ידעתי איך אני יודעת זאת. מיליוני משרתים התרוצצו שם, הם זזו מצד לצד, מתרוצצים כמו נמלים, הם התנהגו כאילו לא הבחינו בי, הבטתי עליהם בתמיהה, איך לא יכלו לראות אותי?
הבטתי סביבי, וראיתי נער, הוא היה שחור שיער וישב עם גבו אלי, גב שגרם לי להרגיש עד כמה עצוב הוא היה. התקרבתי אליו, הוא ישב כפוף על הספה, ונראה מאוד עצוב, כאילו איבד משהו חשוב, שעד לפני רגע ידע היכן היה.
הוא גרם לי להרגיש צביטה בבטן, גרם לי לרצות לעזור לו, לנחם אותו, למרות שלא ידעתי איך.
התיישבתי לידו על הספה, הוא לא הבחין בי גם הוא. הוא מלמל משהו ואז הבחנתי כי בידו הוא החזיק תמונה של מישהי, אולי הייתה זו אישתו? אחותו? אמו? לא ידעתי בברור, למרות שהייתה לי את התחושה הזאת שאני אמורה לדעת.
הבטתי על התמונה, זו הייתה תמונה של תינוקת, היא נראתה מוכרת, כמו מישהי שראיתי ברחוב כמה פעמים אבל לא בדיוק זכרתי אותה, ניערתי את ראשי בניסיון להיזכר, לא הצלחתי.
הבחור קם, רציתי לקום גם אני וללכת אחריו, אבל התמונה החלה להיטשטש, לא הבנתי למה, לא רציתי שתעלם, רציתי להישאר שם, משהו במקום הזה מאוד סיקרן אותי.

ריח טוב העיר אותי משינה מלאת חלומות נעימים. הגוף שלי זכר את מגע הקש עליו ישנתי כאשר עוד הייתי זאבה, והתפנק על התענוג, לא רציתי לקום, היה לי נוח מדי, אבל לאחר זמן מה, גם אם לא רוצים שזה יקרה, הבטן מתחילה לקרקר.
פקחתי עיניים, דבר שהיה לי די קשה לעשות, והבטתי סביבי הייתי במערה ששימשה כל כך הרבה זמן כביתי, כתם שחור וזנב שמרו עלי, ליטפתי אותם מאחורי האוזניים, איפה שידעתי שהם אהבו שמרקוס ליטף אותם.
"תודה ששמרתם עלי" אמרתי עם מעט עצב, שני הזאבים הגיבו לקולי וקשקשו בזנבותיהם 'ברור שנשמור עליך מרי!' אמר כתם שחור במעט אשמה.
הבטתי עליהם בפה פעור, טוב ברור שזה לא היה נורמאלי, לא הייתי אמורה להבין אותם אחרי שחזרתי לצורתי כבת אדם, וידעתי את זה כבר מניסיון, כאשר הם ראו אותי בפעם הראשונה וניסו לתקוף אותי.
"אתם מבינים מה אני אומרת?" שאלתי אותם בתמיהה, כמו קודם כתם שחור וזנב קשקשו בזנבותיהם 'כן, אני לא יודעת איך, אבל האור ממקודם נתן לנו את היכולת להבין אותך' הם אמרו לי בשמחה 'מרקוס מכין לך אוכל' אמר כתם שחור בקשקוש זנב 'זה מריח מעולה' חייכתי, הייתי בטוחה שלא אשמע את קולו של כתם יותר, שלא אבין את דבריו, זה היה כאילו שעדיין חלמתי.
צבטתי את עצמי כדי לבדוק שבאמת לא חלמתי וכל זה היה חלום, והאמת לא האמנתי שמרקוס בישל בשבילי, זה לא שהוא לא בישל, זה פשוט שהייתי כבר רגילה לאכול אוכל נע, והמחשבה על אכילת אוכל מבושל גרמה לי לחוש מעט נוסטלגיה הביתה.
"טוב אני מאוד שמחה כי אני מאוד רעבה" אמרתי לשניהם, ושיחקתי איתם עד שראיתי את מרקוס נכנס למערה.
הוא נראה אדום כמו עגבנייה והסיט ממני את מבטו בן רגע, זה גרם לי לגחך, בפעם האחרונה שהוא ראה אותי הוא ניסה להרוג אותי ועכשיו הוא מסמיק, אם זו לא אירוניה לא ידעתי מה!
הוא הביט בי מזווית עינו.
"הכנתי לך משהו לאכול" הוא אמר והצביע על צלחת ריקה שאחז בידו, התחוור לי שיכולתי להבין את כל מה שאמר, ממש כמו שהבנתי את דברם של כתם שחור ושל זנב, החלטתי שלא להרהר בזה עכשיו, היו לי עניינים יותר דחופים כרגע, הייתי רעבה.
ולמרקוס היה אוכל.