מקלחות חלק 1

לאה גודוול רצתה אמבטיה.
טוב היה לה רשימה ארוכה של דברים שהיא רצתה, משפחה, אוכל, מגורים נורמאלים, ואולי צעצוע או שתיים.
אבל ברגע הספציפי הזה בה חייה השתנו מקצה אחד לקצה שני, היא רצתה אמבטיה.
היא הייתה בת תשע בלבד וגרה בביתה של דונה סנצז' בסוף רחוב מייפל, המגורים לא היו זוכים לשום גיבוי תברואתי שהוא והאוכל היה כמעט בגדר פשע, אבל זה כל מה שהיה לה ולא היה הרבה טעם להתלונן.
היא ישנה בחדר אחד יחד עם עוד שבעה אנשים בגילאים שונים, היה שם רק עוד ילד אחד נוסף והיה חסר לו זרוע ימינית.
ליד המקום בו ישנה ישן זקן מטורף שהמשיך למלמל כל הזמן על היותו הרוזן מאוריציו מהולנד ואיך פספס את ההזדמנות שלו לעבוד בשירות המלכה.
ולמרות כל מגרעותיו והיה לו הרבה מהם, אל תבינו אותי לא נכון, זה לא היה כלל חינם, לאה נאלצה לעבוד קשה תמורת פינת השינה, פיסת הלחם, ושטיפה שבועית מוטלת בספק במים עכורים וקרים,
וזה רבותיי היקרים המקום בו מתחיל הסיפור באמת.
לאה יצאה מגיגית המים ולבשה את מה שהיה עד לפני הרבה זמן שמלה פרחונית, היא לא הרגישה נקייה במיוחד, ויותר מזה כעת היא גם הייתה רטובה והרגישה את הקור ביתר עוז.
היא דמיינה לעצמה את הנסיכה, היא בוודאי לא נאלצה להתרחץ בכוס מים מלוכלכים כקפה וקרים כקרח, לה היה בטח בריכה ענקית מלאה במים רותחים עם אדי בושם ועוד דברים כאלה שלאה לא יכלה לתת להם שם והיא בטח גם קיבלה את זה חינם.
"הייתי נותנת הכול בשביל שאוכל להתרחץ ככה" אמרה לעצמה בקול רק מפני שלא ראתה שום סיבה לחשוב בשקט.
"אני מניח שניתן לסדר את זה" אמר קול לשמאלה.
לאה הסתובבה ובחנה את הזר, הוא ישב על ערמת קופסאות עץ מאובקות, היה לו עור ירוק כמו עובש על לחם, אוזניים מחודדות ואף ארוך, הוא לבש חליפה שחורה ומסודרת שנראתה יקרה יותר מכל הרכוש שהיה לכל מי שגר בביתה של דונה סנצז' גם יחד, אחרי מחשבה של כמה שניות החליטה לאה שזה לא סכום כל כך גבוה לעבור.
"אז את רוצה לעשות עסקים?" שאל הזר, הוא בחן אותה בזוג עיני אודם מלוכסנות.
היא קימטה את מצחה בחשד "מי אתה?"
"השם אינו רלוונטי, בוא נגיד ככה, אני מספק דברים תמורת דברים אחרים"
"כמו סוחר?"
הוא חייך, היו לו שיניים לבנות מאוד ומחודדות מאוד "את יכולה לקרוא לי ככה אם את רוצה, אז בואי ניגש לעסקים, אם יותר לי לצטט את אמרת 'הייתי נותנת הכול בשביל להתקלח ככה' נכון?"
היא הנהנה בזהירות.
הסוחר הנהן "טוב, אם כן, בואי נראה מה יש לך להציע"
לאה סיכמה בראשה בפחות מדקה את כל רכושה "יש לי את השמלה שלי"
הסוחר הניד בראשו "מה עוד?"
"אממ… יש לי חייל בדיל שחסר לו רגל אחת, מסרק שנהב שנשארו לו שלוש וחצי שיניים, כמה אבנים מעניינות, פני או אולי שתיים, ראש של בובה קירחת, סרט בד בצבע תכלת, טוב הוא היה פעם בצבע תכלת, יש לי זוג סנדלים, פיסת זכוכית בצבע אדום, כפפה שחסרים בה שתי אצבעות, הזרת והאצבע האמצעית"
"האמה"
"סליחה?"
"לאצבע האמצעית קוראים אמה, יקירתי"
"אה, טוב אני מניחה שזהו"
הוא שקל את זה לכמה דקות "טוב אני מניח שחייל בדיל אפילו אחד שחסרה לו רגל תהייה שימושית, שנהב מעולם לא הייתה סחורה גרועה, אבל סרטים וראשים של בובות קירחות אינם בעלי ביקוש רב ביותר, באיזה צבע אמרת שפיסת הזכוכית הייתה?"
"אדומה"
"לא ירוקה? טוב חבל, קשה למצוא פיסת זכוכית ירוקה טובה בימים האלה, מה עוד יש לך?"
היא חשבה לרגע "טוב יש לי פינת שינה ליד הזקן שטוען שהוא היה רוזן בהולנד, יש לי פיסת לחם יומית ומקלחת שבועית"
עיני האודם אורו "אין לי הרבה מה לעשות עם פינת השינה או הלחם אבל המקלחת השבועית שלך יכולה להיות שימושית, אני בטוח שאני אמצא מישהו בסביבה שיזדקק לזה"
לאה קימטה את מצחה בחשד "אם אתה יכול לספק לי אמבטיה של נסיכה, בשביל מה את צריך את המקלחת השבועית שלי?"
הוא משך בכתפיו "לצערי אני רק מסוגל לספק לאחרים, לא לעצמי"
"כמו קוסם שיכול למלאות משאלות של אחרים אבל לא של עצמו"
"תקראי לזה איך שאת רוצה, אז יש לנו עסק?"
היא הנהנה.
הוא הוציא פיסת נייר חומה מכיס חליפתו והציג את זה בפניה ”תחתמי פה בבקשה"
היא בהתה בו
"את לא יודעת לכתוב נכון?"
היא הנידה בראשה
"טוב לפחות תטבעי את אגודלך במקום הזה"
היא ציפתה שהוא ייתן לה דיו או משהו אבל משלא הביא לה היא פשוט הטביעה את אגודלה, להפתעתה טביעת אגודל זוהרת בצבע תכלת הייתה במקום בו הניחה את אצבעה
הוא חייך וגלגל את הקלף ואז חיטט בכיס חליפתו והוציא מכיסו מפתח אפור והושיט לה אותו.
היא בחנה את המפתח, הוא היה אפור ובעל מראה משומש, השיניים שלו היו מזוגזגות ובקצהו היה צורה של לב "מה אני אמורה לעשות אם זה?"
הוא הניד בידו "פשוט תדחפי את זה למנעול הראשון שאת נתקלת בו זה יוביל אותך לשם"
היא הנהנה ופנתה ללכת.
"אה ועוד דבר אחד" הוא אמר מאחוריה "את לא יכולה לחזור דרך אותה דלת שבה נכנסת. מצטער לא החוקים שלי"
נשמע 'פוף' קטן וכשלאה הסתובבה הוא כבר לא היה שם.

היא לא ניסתה את המפתח מייד, היא רצתה, כמובן, אבל משהו אמר לה לא לעשות את זה, היא תלתה את המפתח סביב צווארה וניסתה מאיזו סיבה הידועה רק לה, להתעלם מקיומו.
הפעם הראשונה שהיא כן החליטה לנסות את זה היה ממש לפני המקלחת השבועית שלה.
היא בהתה בגיגית המים העכורים, המים היו שחורים כל כך שהיא לא יכלה לראות דבר מלבד בבואתה, בעצם, העובדה שהיא הצליחה לראות את בבואתה הייתה מטרידה בפני עצמה, היא שאלה את עצמה עם החליפו את המים משבוע שעבר או שזה אותם מים, ולאחר רגע ניסתה לחשוב אם זה בכלל משנה.
המים נרעדו ומשום מקום עלתה בועה שהתפוצצה בריח מגעיל של ביצה סרוחה, היא העוותה את פניה והתרחקה משם, היא סגרה את הדלת והוציאה את המפתח ממקומו מתחת לשמלתה ה – כבר – לא – כל – כך – פרחונית ודחפה את זה למנעול הישן.
דבר לא קרה.
היא סובבה את המפתח.
דבר לא קרה.
היא גירדה את ראשה ופתחה את הדלת.
ענן אדים ריחני מילא את חדר הרחצה המלוכלך, ומעבר לדלת לא היה המסדרון העבש של דירת הדונה סנצז' כפי שהיה אך דקות ספורות קודם לכן, כעת הדלת נפתחה לאולם ענקי עשוי שיש לבן ונקי, המקום המה אנשים והיה מכוסה תחת ערפל אדים חמים ריחני וסמיך כל כך שהיא לא יכלה לראות יותר מרגל לפניה, בגלל האדים גם לא היה ניתן לראות כמה ענקי היה המקום, אבל הייתה לו אותו הרגשת עוצמה המתלווה לרוב למתחמים ענקיים ועצומים בגודלם.
לאה נכנסה פנימה ונתנה לדלת להיסגר מאחוריה, במשך רבע שעה שלמה היא רק עמדה שם ובהתה וכנראה היא הייתה עומדת שם הרבה יותר אילולא הופרעה על ידי קוף קטן זהוב במדים רשמיים בצבעי אודם וזהב.
"האוכל להיות לך לעזר גברתי?" שאל בקול עמוק ובריטוני.
"הא? אה כן אני מניחה…זה פשוט…"
"את חדשה פה הלא כן? המבט מסגיר, זה תמיד המבט, יש כאלה שיטענו שזו התנוחה, אבל תאמיני לי תנוחות מטעות, המבט תמיד ישיר"
"הא?"
"לא משנה גברתי, בואי אחרי"
היא פסעה אחרי הקוף בזהירות, רצפת השיש הייתה רטובה וחלקלקה, מסביבה היו מגוון רחב של דמויות שהופיעו פתאום מתוך הערפל ובאותה מהירות נעלמו בה.
היו ענקים שזופים במכנסי ניילון קצרים, שחלק גופם העליון נעלם אי שם מעליה בערפל, גמדים שחורי שער בחלוקי מגבת לבנים מתגודדים בקבוצות צוחקים ומעשנים סיגרים, היו שם יצורים כמו הסוחר ומגוון רחב של חיות וכל מיני יצורים שלא היה לה מושג כיצד אפילו לכנותם.
לא שהיא הייתה זקוקה לזה, אחרי הכול היא הייתה רק בת תשע.
"מכאן גברתי" אמר הקוף והחווה על תא עץ, היא עברה בזהירות מעל קבוצה של עכברים קירחים וורדרדים ונכנסה פנימה.
פנים התא היה בערך בגודל של החדר שלה בביתה של דונה סנצז' היה שם ספסל עץ כמה מתלים ערמה של מגבות מקופלות, חלוק מגבת ורוד קטן תלוי וזוג נעלי בית צמריות תאומות, היא הביטה פנימה ואז בהתה בקוף.
הוא נאנח "הסירי את בגדייך והניחי אותם, הם ינוקו ויחזרו אלייך לפני שתלכי, לעת עתה את יכולה להלביש את החלוק, הוא מותאם למידתך, אני אצא כעת לספק לך מעט פרטיות"
הוא יצא וסגר מאחוריו את הדלת, לאה בחנה את פנים התא למשך כמה דקות ואז הסירה את שמלתה והניחה אותה על הספסל ואז חלצה את סנדליה והניחה אותם ליד השמלה, ואז עמדה שם לרגע, עירומה, בוהה בכתמים השחורים שיצרו כפות רגליה המלוכלכות בשלולית המים ואז נטלה את החלוק ולבשה אותו, הוא היה רך וחמים וכנראה הדבר הכי יקר שהיא לבשה אי פעם בחייה.
היא לבשה את נעלי הבית ויצאה החוצה, הקופיף הקטן ישב ליד הדלת נותן הוראות בצרפתית לפיל אפור שעמד על שתיים והיה לבוש בחלוק צהוב, ענקי מספיק כדי לכסות בניין קטן.
הפיל הנהן והלך משם בצעדים כבדים ומהדהדים שיצרו טבעות במים סביבם.
"אה גברתי, סיימת כפי שאני רואה, אם כן מה בדעתך לעשות קודם? ספא? מסאז'? או שמא תעדיפי קודם את בריכת המינרלים?"
ללאה לא היה מושג קלוש על מה או באיזה שפה אפילו הקוף מדבר, את רוב המילים היא לא הבינה "אני רוצה אמבטיה" אמרה בשקט
"כרצונך, בואי אחרי בבקשה" הוא הוליך אותה מחוץ לאולם השיש הענקי ואל תוך אולם מעט קטן יותר שקירותיו היו מכוסים בספיני עץ וציורים של עצי דובדבן, החדר היה מחולק לתאים במחיצות עשויות נייר אורז ובמבוק, הקוף הלך לפניה מציץ פנימה אל תוך התאים ואז נעצר.
"הנה לך גברתי חדר זה פנוי ומזומן בשבילך, תקראי לי אם תזדקקי למשהו" הוא פנה ללכת.
"רגע" קראה לאה אחריו "איך קוראים לך?"
הקוף נעצר "הו, לא הצגתי את עצמי? מתנצל על הגסות גברתי את יכולה לקרוא לי ארצ'י אם יעלה הרצון מלפנייך" הוא הנהן והלך.
היא נכנסה לתוך התא הריק והסיטה את הדלת השברירית אחריה, ככל הנראה המחיצות נועדו לספק פרטיות גרידא, לא יותר וכנראה גם לא פחות,
בתוך התא היה – טוב לאה לא ידעה כיצד לקרוא לזה אחרי הכול רוב חייה היא התרחצה בגיגית מגעילה, אבל זה היה גדול, זה היה עגול, היה לו ידית עץ מוזרה והוא היה מלא במים חמימים – לא חמים מידי אלא חמים מספיק – והיו סביבו מאות של בקבוקים קטנים ומשונים.
לאה טיפסה על האמבטיה והביטה פנימה, המים היו הכי צלולים שראתה מעולם, היא מעולם אפילו לא שתתה מים כל כך צלולים ונקיים.
היא נגעה בקצה המשטח רק על מנת להיות בטוחה שזה אכן מים ולא זכוכית, קצה אצבעה גרם להיווצרות טבעות, היא הביטה בהם בדממה למשך כמה רגעים ולאחר מכן התרוממה ופשטה את חלוקה ונכנסה למים
היא עצמה את עיניה והתמכרה לתחושה של המים החמים כנגד עורה,
לא היה לה מושג כמה זמן היא נשארה כך אבל אחרי זמן מה היא התעייפה מזה והחלה להשתכשך היא שחתה מצד אחד לשני בוחרת מדי פעם בקבוק אקראי ומריחה אותו, לחלק היה ריח עדין של פרחים לאחרים היה ריח של פרות היו כמה בעל ריח כוהל חריף וכמה חזקים כל כך שהעלו דמעות בעיניה, היא נטלה בקבוקון עגול שקוף שתכולתו הסגולה הייתה בריח לבנדר ושפכה אותו פנימה, המים בעבעו והתכסו בשכבת בועות סגולות
לאה צחקה ונטלה בקבוק מרובע מלא בנוזל ירוק סמיך בריח פריחת תפוחים, מספר דקות לאחר מכן המקום היה מלא בבועות צבעוניות ובתערובת של ריחות,
לאה הייתה מכוסה כולה בבועות סבון היא צללה על מנת לשטוף אותם אך כל פעם שחזרה לפני השטח התכסתה בשכבה חדשה, היא הייתה אובדת עצות לרגע ואז הביטה סביבה, בקצה האמבטיה היה ידית עץ גדולה, היא חשבה שיידרש לה הרבה כוח על מנת להזיזו ממקומו אבל להפתעתה הוא זז בקלות, ממטרים של מים, כמו גשם חמים נחתו אליה, היא צחקה בעונג והניחה למים לעטוף אותה.
לאחר שחשה ששבעה כל צורכה מהאמבטיה, יצאה החוצה וחיפשה את ארצ'י היא ראתה אותו עומד ומערים מגבות.
היא נגע בעדינות בקצה כתפו "ארצ'י…?"
הוא הסתובב, היא הבחינה שעכשיו יש לו פס של שער שחור על המצח, הוא הניד בראשו "או לא יקירתי, אני איני ארצ'י שמי הוא יולנדה, אבל אני מבין מאיפה הבלבול, את חדשה כאן נכון?"
היא הנהנה, ואז לפתע חשה כמה קר היה לה היא התכרבלה בחלוק הוורוד שלה.
יולנדה הביט בה "או רוב סליחות יקירתי הנה אני עומד ומברבר, בזמן שאת רטובה כולך וקופאת הנה בואי אחרי" הוא כרך את קצה זנבו סביב מרפקה והחל ללכת.
הם יצאו לתוך חדר בעל קירות שחורים שבתוכו מפוזרים תנורי אבן מרובעים מלאים בגחלים אדומות שזהרו כנגד הקירות השחורים, מידי פעם נשמע קול שריקה והחדר התמלא באדים בריח עשן עצים וקינמון.
לאה חשה כיצד היא מתייבשת, מתכסה בשכבה קטנה של זיעה ומתייבשת שוב.
יולנדה הוליך אותה עד לערמת כריות צבעוניות ואז שיחרר את ידה "הנה לך יקירתי, העלמה קארי פנויה עכשיו"
העלמה קארי הייתה גברת גבוהה ודקיקה בעלת עור בגוון עץ רטוב וארבעה זרועות, היא לבשה רדיד משי עדין וזהוב, היא הנהנה כלפי יולנדה ואז פנתה אל לאה "בואי הנה מתוקתי אין כל סיבה לחשוש" לאה התיישבה בגבה אליה.
העלמה קארי נטלה מברשת והחלה להבריש את שערותיה של לאה "איך קוראים לך יקירה?" שאלה
"לאה גודוול"
"לאה? כמו אחת מהאמהות?"
"הא?" לאה לא הבינה
"האמהות, את יודעת הנשים של יעקב את לא קראת תנ"ך?"
לאה הנידה בראשה "אני לא יודעת לקרוא"
העלמה קארי צקצקה בלשונה "כמה חבל חלק מהחוויות הכי גדולות בחיים יכולים להיגרם על ידי קריאה, למילים יש הרבה כוח את יודעת, בחיי יש לך המון קשרים כאן, הלא כן? מתי הסתרקת לאחרונה?"
לא ראתה בדמיונה את מסרק השנהב בעל שלושת השיניים "אני לא זוכרת"
"טוב מזל שהגעת לפה אם כן, כאן יטפלו בך כמו שצריך, היגיינה זה אחד מהדברים הכי חשובים בחיים, מאיפה באת בכל מקרה?"
"אה, אני מלונדון"
למרות שלא לא ראתה את זה היא כמעט הרגישה את העלמה קארי מעווה את פניה "לונדון אמרת? אוי זה ביב שפכים רציני, המגפה השחורה פרצה בגלל הלכלוך והיית חושבת שהם ילמדו לקח אבל לא, אשפה מסתובבת ברחובות, עניים ישנים בגשם, ואל תגרמי לי להתחיל לדבר על מצב השיניים שלהם" היא פסקה מלדבר מכיוון שנתקלה בקשר מסובך במיוחד,
"את היית בלונדון?" שאלה לאה, וניסתה לדמיין את העלמה קארי על מראה המוזר וארבעת זרועותיה מסתובבת ברחובות לונדון .
"מי אני? הו לא יקירתי, אני בחיים לא הייתי חולמת להיכנס למקום כה מטונף אבל היי זה בית מרחץ זה המקום מספר אחד לרכילויות, הממ זה נראה שאת זקוקה גם לתספורת דחופה" היא נטלה זוג מספריים מאת הכריות,
בטנה של לאה השמיע רעש משונה.
"רעבה יקירתי?" שאלה העלמה קארי
לאה הנהנה
"טוב זה לא פלא אחרי הכול אמרת שהגעת מלונדון, בני אדם אינם כה נדיבים כמו שהם יטענו להיות, אבל אין לך מה לדאוג, תפני לאחד הקופים הם יפנו אותך לכיוון הנכון" היא הניחה את המספרים והעבירה הברשה אחרונה "זהו יקירתי נראה לי שסיימנו את יכולה לקום"
לאה התרוממה וליטפה את שערה, הוא היה רך ומשיי, זו הייתה הרגשה משונה "תודה" אמרה נבוכה.
העלמה קארי חייכה בפה מלא שיניים לבנות " רק עושה את העבודה שלי יקירתי, עכשיו לכי, לא כדאי להשאיר אותך רעבה למשך זמן רב"
לאה הנהנה והביטה סביבה היא ראתה קוף נושא ערמה ענקית של מגבות משומשות
היא נגשה אליו "סלח לי, אולי אתה יודע איפה אני יכולה למצוא משהו לאכול?"
"וודאי שאני יודע" זיהתה את קולו העמוק של ארצ'י "אחרת אין הרבה טעם שאני יעבוד כאן נכון? לא'משנה תלכי אל הדלת שלשמאלך, ואז אל הדלת הראשון שלימינך" והוא פנה והלך, לאה שאלה את עצמה כיצד הוא מצליח לראות את דרכו דרך ערמת המגבות הענקית.
היא פנתה אל הדלת שלשמאלה ויצאה אל תוך חדר עגול מלא במיטות, החדר היה בצבעים נעימים של ירוק בהיר ולבן, על המיטות שכבו ערב רב של דמויות, ונשים מהזן של העלמה קארי ומזן כלשהו דומה רק בגובה של תשעה רגליים גוף שרירי ועור תכול הסתובבו בין המיטות ועיסו את גבם של השוכבים, בחדר עמד ריח של שמן ומרווה ומרורים ולענה, לאה קימטה את אפה ופנתה ועברה בדלת הראשון לימינה
בחדר שעליו נכנסה זה עתה לא היה ניתן לראות אף במרחק רגל מולה, עקב האדים, אבל באוויר עמד ריח נעים של תה, היא מצאה שולחן עם תה ועוגיות, היו שם שלושה סוגים שונים של עוגיות, קינמון, דבש וקפה. לעוגיות הקינמון היה טעם של עוגיות דבש, לעוגיות הדבש היה טעם של עוגיות קפה, ולעוגיות הקפה היה טעם של בוץ.
לאה מזגה לעצמה תה במין כוס מוזר שהיה לבן וקל, בצורה כזאת שהיא פקפקה בעמידותו
היא נטלה לעצמה חופן עוגיות קינמון והתיישבה על ספסל בסמוך לג'נטלמן שהיה עסוק בקריאת עיתון
היא שמעה אותו נוחר בבוז "חה אם מה שכתוב כאן ניתן לחשוב שמציאת התכשיט של הברונית זה הדבר הכי מעניין בעולם בזבוז של דפים אם תשאלו לדעתי" הוא קיפל את העיתון, לאה הבחינה שהוא לובש חלוק ממשי אדום ונעלי הבית שלו היו מעוצבים בצורת זוג שפנפנים לבנים, הוא הביט אליה בהפתעה כאילו רק כעת הבחין בה "אה, חשבתי שאת הצפרדע המוזר הזה, אני ממש לא מבין למה הוא מגיע לפה, זה לא נראה כאילו היגיינה מעניינת אותו במשהו"
לאה בהתה בו.
הוא נאנח "מצטער אני לא טוב במיוחד עם ילדים, אני לא טוב עם אנשים שנעים ישר בזמן בכלל, אבל עם ילדים אני ממש מגושם"
"איך אפשר לא להיות טוב עם ילדים? אף פעם לא היית ילד בעצמך?"
הוא טפח על סנטרו המגולח "את יודעת אני לא באמת זוכר, יכול להיות שכן יכול להיות שלא, הכול נראה יותר ברור כשאני לא באל – זמן"
לאה בהתה בו
הוא הניד בראשו "אמרתי לך שאני לא טוב עם ילדים"
"איך יכול להיות שלא היית ילד?"
"אה זה פשוט, מהמקום שאני הגעתי המושג זמן הוא מעורפל ביותר, את מבינה לפני זמן רב או זמן לא כל כך רב? לא משנה תחת אותה תקופה המכונה 'אז' ניסו כמה אנשים להשתלט על הזמן, זה היה יכול להיות הדבר הכי טוב שהיה קורה לבני עמנו, זה היה אומר שאנשים לא ימותו יותר לא יזדקנו ולא ירמסו תחת שיני הזמן, זה היה גם פותר את כל הבעיות הכלכליות, אז התעמקנו במדעי הקוואנטום כל כך עד שהחלטנו לעשות ניסיון לאלף את סבא זמן הזקן, אבל הבעיה היא שתוצאות הניסוי לא הלכו כמו שציפינו, במקום לאלף את סבא זמן, הוצאנו אותו מדעתו, מאז הוא הפסיק לנוע כמו שצריך, הוא זז קדימה ואחורה על פי גחמה אבל זה לא הכי גרוע הוא נע לפעמים למעלה ולמטה ובצדדים, אין 'היום' אין 'מחר' אין 'עכשיו' כל המושג של הזמן פשוט לא קיים יותר" הוא עצם את עיניו ונאנח "זה אחד הסיבות שאני נהנה כל כך לבוא לפה, זה תענוג לא נורמאלי להרגיש את הזמן זורם ברגילות, את כנראה לא מבינה את זה, צריך להרגיש את הזמן משתגע כדי להעריך אותו, כמו חמצן או אור, המובן מאליו תמיד נלקח בכזה קלות"
לאה אכלה את העוגייה האחרונה שלה "נראה לי שהייתי צריכה להדגיש לך שאני רק בת תשע, אבל כנראה גיל לא אומר לך כלום"
"היי אני מאותגר זמנית לא טיפש, דרך אגב אני מר אלה גנטי אבל את יכולה לקרוא לי אלה"
"אני לאה, שזה נשמע די דומה לאלה"
הוא לחץ את ידה "תענוג להכירך לאה" ואז התרומם "אני חייב לזוז עם אני לא ישהה לפחות שעה שלמה בג'קוזי אני לא ישרוד את השגרה המטורפת שלי"
לאה מזגה לעצמה עוד תה ועוגיות והתיישבה על הספסל הפעם לבדה היא ניסתה לתהות לגבי המושג 'זמן' אבל מוחה, מוח דל של כלב משכונות לא נועד לחישובים מעבר לתפיסה של – לאכול – לישון – לשרוד
לאחר מכן היא הסתובבה מעט, בכמעט כל החדרים בהם היא הסתובבה היו מחיצות מנייר אורז, ציורים של פריחת הדובדבן ומקלחות עשויות מערמות בוץ בהיר ונוקשה
לא היה לה מושג כמה זמן עבר לפני שמצאה את עצמה שוב בחדר המלתחות אותו מקום ענקי עשוי משיש לבן אפוף כולו בערפל אדים ריחני
"הנעמה לך הרחצה גברתי?" שמעה את קולו של ארצ'י ממקום קרוב כלשהוא
"כן אני מניחה שכן, אבל אני לא זוכרת איפה הנחתי את הבגדים שלי"
"זה בסדר השם שלך כתוב על הדלת"
לאה לא זזה
"זה בשפה שלך, הסירי דאגה מליבך"
היא עדיין לא זזה
"אינך יודעת לקרוא נכון?"
היא הנהנה
"זה בסדרי התלווי לי ואוליכך" הוא כרך את קצה זנבו סביב מרפק ידה ומשכה אחריו
הם הגיעו אל תא העץ, ולאה נכנסה, בהתחלה היא חשבה שנכנסה למלתחה הלא נכונה, השמלה הפרחונית שלה (שכבר לא הייתה כל כך פרחונית) הייתה שוב פרחונית ונקייה וכל החורים תוקנו סנדליה צוחצחו ותוקנו ונראו כעת כמו משהו שכן ראוי ללבוש
היא הלבישה אותם ועמדה לצאת אבל נעצרה כאשר ראתה את בבואתה, זה לא היה כאילו לא ראתה את עצמה בעבר אם היה דבר שלא היה חסר ברחוב היה שלוליות, הם אומנם היו אפורות ועכורת וגרמו לכל הצבעים הבהירים והעליזים להפוך לכהים ועגומים, אבל הם עדיין שידרו את המציאות בצורה מובנת
אבל הילדה שעמדה במראה מולה לא דמתה אף לא במעט לחולדת הרחובות שחיה בחדר קטן עם שבעה אנשים וזקן מטורף שאכן האמין בהיותו רוזן מהולנד