מקים מתים – גרסא מחודשת פרק 1

פרק 1 –

"פיניס! תענה כבר!"
הקול של חברו הטוב ביותר נשמע קרוב במיוחד, שכוב לצידו על האדמה.
זה היה יכול להיות הגיוני אם הוא לא היה מתייחס לדבר אחד:
הוא ראה את סוליס מת.
היצור ההוא קרע אותו לגזרים, הוא שמע את צעקותיו לעזרה של סוליס בזמן שהוא בורח בלי להסתכל לאחור מהיצור שהופיע משום מקום.
הוא רץ ורץ על האדמה החרוכה, במהירות שלא חשב שאדם יכול להגיע אליה.
ואז הצעקות הפסיקו.
הוא הסתכל לאחור, היצור כבר לא היה שם, כל מה שהוא יכל לעשות הוא פשוט לקרוס ליד גופתו של סוליס, הוא לא יכל לומר כלום כי כל התנצלות שתצא לו מהפה תשמע לו צבועה.
הוא רק שכב על האדמה, פניו מלאות בדמעות והוא רעד בלי שליטה כשכל מה שרק יכל לחשוב עליו הוא כמה שהוא חבר נורא שהשאיר את חברו הטוב ביותר למות ולא נלחם לצידו עד המוות מול הסכנה הנוראה.
אבל הכל נקטע לפתע.
"פיניס! אתה מנסה להתעלם ממני? להתחיל להיעלב?"
הוא הסתכל לצידו, שם שכב סוליס, בריא ושלם.
"אתה… אתה בסדר? איך אתה בסדר?!"
"על מה אתה מדבר? אנחנו סתם עצרנו לשינה קצרה בשדה, הכל בסדר עם הראש שלך?"
הוא הסתכל בבלבול סביבו, כל הדם והפצעים שכיסו את סוליס נעלמו כלא היו, האדמה החרוכה ששכב עליה הייתה בכלל עשב רך וירקרק, הפחד והכאב שאפף אותו החלו להתפוגג, כנראה בגלל זה, הדמעות לא הפסיקו להישפך מעייניו.
"סוליס, אם אנחנו נמות בקרב יום אחד אנחנו נמות ביחד."
"על מה אתה מדבר אדיוט? התחלת להיות אובדני?"
הוא הרגיש שהלחץ סוף סוף עזב אותו, הוא לא עשה שום דבר רע, סוליס בסדר, הכל בסדר.

הם היו בעוד משימה רגילה, הוא סוליס עבדו בתור מחסלי מפלצות בשלוש וחצי השנים האחרונות של חייהם. כרגע הם היו במשימה לחסל כמה מהלכי שדות שהטרידו את אנשי העיר גריסאו.
מהלכי השדות הם יצורים נמוכי קומה בעלי גוון ירוק מטונף שמקום מחבואם האהוב הוא שדות יבול, הם הגיעו לשם בעקבות תלונות על מספר לא מצומצם של מהלכי שדות שהחלו להופיע ברחובות העיר ולהתקיף עוברי אורח.

"תשכח ממה שאמרתי, סתם חלמתי בהקיץ, שנתחיל?"
"טוב, חתיכת איש מוזר שכמוך."
הוא חיטט בכיס חולצתו, שולף ממנו פיסת עור עם מילים בשפה עתיקה, מגילת קסם.
"דם של מהלך בבקשה?" הוא הסב בידו אל סוליס.
"רגע אחד, אני מחפש את זה…" סוליס חיטט בתיק קטן שהיה מונח לו על המותן, לקח לו הרבה יותר מידי זמן רק בשביל למצוא מבחנה אחת.
"אתה בטוח שהבאת את זה?"
"…"
לאחר כמה רגעים סוליס ענה בהיסוס.
"אני חושב ששכחתי את המבחנה על השולחן בבית…"
"אני לא מאמין עלייך! מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?! הדבר היחידי שהזבלים הקטנים האלו טובים בו זה להסתתר בשדות!"
סוליס התכווץ ופתח את כף ידו, בתוכה הייתה מונחת מבחנה מלאה בדם.
"תירגע, ברצינות. זו בסך הכל הייתה מתיחה! אתה באמת חושב שאני כל כך לא אחראי? אני עוד אתחיל לבכות."
"אני לא אכחיש שלא הופתעתי כשאמרת ששכחת את המבחנה." הוא לקח את המבחנה מידו של סוליס.
"מעצבן…"
"טוב, אז בלי עיכובים נוספים…" הוא הביט במבט רוטן על סוליס.
הוא פתח את המבחנה ושפך מעט מהדם על המגילה, באותו הרגע המילים שעל המגילה החלו לזהור וניתן היה לראות את הדם לאט לאט נספג במגילה.
המילים החלו להעלם, במקומן החלו להופיע נקודות שחורות על פיסת העור, הן זזו על העור עם כל רגע שעובר.
"אני רואה שיש באזור ברגע זה חמישה מהלכים, בימין שלנו יש שלושה, אתה חושב שאתה מסוגל להתמודד איתם?"
"אתה צוחק עלי? אני יכול לאכול אותם לצהרים."
"מגעיל. לך לי מקו הראייה בבקשה."
סוליס קילל אותו עם ידו ונעלם לתוך העשבים הגבוהים בן רגע.
"טוב, אז לי נשאר לטפל בשניים האלו."
הוא רץ לתוך העשבים, מנסה לשמור כמה שיותר על שקט.
בדיוק בנקודה שמסומנת על המפה עמד לו מהלך שדות, עיניו הצהבהבות עוקבות אחריי חרק שמקפץ לו מעשב לעשב.
הוא שלף פגיון קטן מהנרתיק שלצד רגלו הימנית והתקרב בזהירות אל היצור, מוכן לזנק עליו בכל רגע.
לצערו, ענף קטן נשבר תחת רגלו, המהלך הסתובב במידיות אליו, פניו מבועתות, כנראה שהוא הבין את המצב שעמד להתרחש. לרגע אחד היצור נשאר במקום, מנסה להחליט כיצד להגיב כלפי האדם המאיים שהופיע מולו.
המהלך קפץ קדימה, מנסה לתקוע את ציפורני ידיו החדות בבשרו. לצערו של המהלך הוא הצליח לזוז במהירות לצד, המהלך התרסק על האדמה, צועק צעקה בשפה שהוא לא מבין.
הוא הניף את פגיונו באוויר, מטיח אותו בכל כוחו במהלך שמולו כשלפתע כאב חד בער בגבו.
מהלך נוסף תקע את ציפורניו בגבו, צעקת חברו כנראה הביאה אותו לכאן.
הוא ניסה להושיט את ידיו ולהעיף את המהלך הנעוץ בגבו, אך הוא לא הצליח להגיע.
המהלך שמולו היה כמעט מת, הפגיון שנעץ בו נתקע בראשו, לא מצליח לצאת, ניתן היה לראות שביל ארוך של דם סגלגל על פניו. הוא התנדנד ימינה ושמאלה, מנסה לקום שוב ושוב ונכשל.
הוא הרים סלע מהאדמה וריסק אותו בראשו של המהלך שמולו, מחסל אותו סופית. הוא עקר את פגינו מראשה של הגופה.
הוא החליט מה הוא הולך לעשות, הוא קפץ אחורה, נופל על גבו על האדמה הקשה. הוא שחרר שאגת כאב, ציפורני המהלך רק נתקעו יותר עמוק בבשרו. למזלו הוא ראה שהרעיון שלו הצליח, המהלך שחרר גניחה של כאב ושיחרר את עצמו מגבו.
הוא אחז בפגיונו עם שתי ידיו, נועץ אותו בזעם שוב ושוב בגופו של המהלך עד שכל טיפת חיים שהייתה בו יצאה ממנו.

הוא הסדיר את נשימתו וחיטט בכיסיו עד שמצא מגילה נוספת, בעלת סימונים אחרים. הוא דקר את קצה אצבעו עם הפגיון ונתן לטיפת דם לטפטף על המגילה. לפתע המגילה נשרפה באש ירקרקה ונעלמה אל האוויר, אותה האש שהשאירה החלה לטפס על גופו, מביאה איתה תחושה חמימה של הקלה.
הכאב שעטף אותו החל להעלם, לאחר כמה רגעים הכאב ופצעיו נעלמו כלא היו.

לאחר שנרגע מההלם של הקרב הוא לקח את פגיונו וחתך אוזן אחת מכל מהלך. המעסיקים שלהם זקוקים להוכחות שהיצורים חוסלו על מנת לתת להם את הכסף על המשימה.
אם הכל הלך כשורה הם הולכים לקבל תגמול כספי לא קטן, בעודו מקפץ משמחה הוא חזר על עקבותיו באמצעות השביל של עשבים רמוסים שהשאיר אחריו.

הוא חיכה סוליס במקום שבו הם החלו את המשימה, הוא נשכב על העשבים הרכים, הניח רגל על רגל וחשב על הדברים שיעשה עם השלל הקטן שהרוויח.
אבל סוליס לא הגיע, כבר החל להחשיך והוא לא שמע ממנו דבר. הוא קרא סוליס בקול, לא נשמע מענה חזרה לא משנה כמה קרא בשמו.
"איפה אתה אידיוט?" הוא קם ממקומו בעודו מצפה לחברו שיסתער עליו מאיזו קבוצת עשבים גבוהה.
אבל שום תגובה לא נשמעה.
הרוגע והנוחות שמילאו אותו רק מלפני מעט זמן נעלמו לחלוטין.
הוא החל לרוץ בשדה, מחפש אחר חברו בעודו מצפה לגרוע ביותר.
העבודה שלהם לא הייתה משחק ילדים, הם נלחמו עם חייהם על הכף, הוא טיפש שהוא נתן למשימה שעברה בקלות להיכנס לו לראש.
"סוליס! סוליס!"
החלום עלה לראשו, הוא ראה תמונות של הגופה של סוליס מכוסה בפצעים, ללא רוח חיים.
הוא ניסה להרגיע את עצמו, הפחד שלו לא היה ריאליסטי, הם שניהם טובים במה שהם עושים, הוא צריך לסמוך יותר על סוליס.
הוא נתן לעצמו לקרוס על האדמה, מתנשם בכבדות ומנסה בכל כוחו לאפס את עצמו.
"הכל יהיה בסדר, זה רק חלום…"

התשישות והלחץ התפרקו לאיטם, מבלי לשים לב הוא פקח את עיניו וכל מה שראה הוא קרני שמש חזקות שעיוורו אותו לרגע.
לאחר שהתעורר סופית הוא אסף את חפציו שנפלו על האדמה והביט סביב, סוליס עדיין לא נראה באופק.
הוא אסף את נשימתו וחזר אל הכפר הצמוד שממנו הוא סוליס הגיעו. הוא לא חשב על שום דבר, הוא ידע מראש שאם הוא יחשוב הלחץ והחרדה יתקפו בעוצמה שהוא לא יוכל להתמודד איתה.
היא הילך ברחובות בדרכו אל בית לינה, המקום שבו הוא סוליס תכננו להעביר את הלילה. המבנים היו פשוטים, הם היו שפופים וקטנים, עשויים מעץ לבן. שלא כמו המבנים של עיר הבירה גריסאו שבה הוא גדל, שם המבנים היו עצומים ועשויים לבני אפר.
המקום היה מלא חיים בדרך שלא היה רגיל לראות, ילדים רצו ברחובות ללא כל מחשבה שנייה, מבוגר שהיה פה ושם היה משגיח עליהם, השאר שמרו על דוכניהם בשוק הקטן שהיה ברחוב.
"פירות, פירות טריים מהבירה!…"
"דגים מהים השקוף, רק פה!…"
רעב החל להופיע בקצה של בטנו, הוא פשפש בכיס חולצתו ומצא מטבע זהב אחד, זה לא מעט כסף והוא יסתבך עם הפריטה אז הוא החליט שיחפש דבר יקר לקנות ועם השאריות יקנה לו איזה פרי נחמד.
"קמעות מזל! קמעות מזל!…"
הוא מצא את המקום היקר שחיפש.
"שלום, אני אשמח לדעת מה הדבר היקר ביותר שאת מציעה פה."
האישה הזקנה שניהלה את הדוכן הסתכלה לו בעיניים והחלה לפשפש בתחתיתו של הדוכן. לאחר מספר רגעים היא הניחה על הדוכן תיבה קטנה מעץ שניתן לראות שרגעיו הטובים כבר עברו ופתחה אותה.
בתוך התיבה היה ניתן לראות שרשרת שעליה היה תלוי משולש מכסף ובמרכזו עין, הזקנה הצביעה על התכשיט והחלה לדבר.
"זו השרשרת של אלבדו, הגיבור שהציל העולם ממלך השדים מלפני אלפי שנים. יש שמועה עתיקה שבר המזל שיענוד את השרשרת הוא האחד שבעצם נבחר להיות הגיבור ולהגן על העולם בשנית כשמלך השדים וצבאותיו יחזרו."
דוכני הקמעות תמיד היו ידועים לשמצה ביכולתם לפתות אנשים תמימים בעזרת הבטחות וסיפורים מרתקים להוציא המון כסף על פיסות מתכת חסרות ערך או משמעות אמתית.
זה בדיוק מה שהוא היה צריך כרגע.
"אז… כמה הדבר הזה עולה?"
"הדבר זה, הוא השרשרת של אלבדו איש צעיר. והשרשרת הזו תעלה לך שמונה מטבעות כסף."
"מעולה, אני אתן לך מטבע זהב, בתמורה אשמח לעשרים מטבעות נחושת."
היא הביאה לו את השרשרת ואת המטבעות וסבה לו בידה לשלום. על פניה שרר חיוך ענקי שהגעיל אותו כי ניתן היה לראות את שיניה השחורות, אבל זה מה שהוא בדיוק היה צריך, הוא חייך בחזרה ונופף לשלום.
הוא לקח את השרשרת ותחב אותה לכיס, קונה עם הכסף שנשאר לו תפוח אחד בשובי של ארבעה מטבעות נחושת ואכל אותו בן רגע בעודו מתקדם במהירות אל בית הלינה, אחוז בתקווה שהמקום יציע מאכל יותר משביע.
לאחר מספר דקות הוא הגיע ליעדו. מולו היה בית רחב מאוד העשוי מעץ שחרחר, ניתן היה לראות בבירור שהמקום היה בנוי יותר טוב משאר הבתים שראה עד כה. מלפניו הייתה דלת גדולה ומהודרת, מקושטת בחריטה של חתול שמשחק בשק של מטבעות, מעליה ניתן היה לראות שלט גדול שעליו היו כתובות בצבע אדום המילים, החתול הפיקח .
הוא פתח את הדלת ונכנס במהרה אל המקום, מולו ניתן היה לראות דלפק, מאחוריו עמדה לה אישה שניתן היה לראות בבירור שניהלה את המקום, היא הייתה זקופה ורצינית, אך לא הייתה חסרה לי חינניות וניקיון שרק נשים ממעמד כלכלי גבוהה היו מסוגלות לתחזק.
"שלום לך, אתמול אני וחברי שילמנו על חדר למשך שלושה ימים ואני מעוניין לקבל את המפתח."
"בסדר גמור, אני רק זקוקה לשם בבקשה."
"פיניס, פיניס לוסיס. חדר לשניים."
"את זה אתה לא צריך להגיד לי…" אמרה בעודה מדפדפת בפנקס עור קטן ששלפה ממרווח בדלפק.
"הנה זה, פיניס לוסיס, חדר לשניים… אני רואה שמישהו כבר היה פה ולקח את המפתח לחדר…"
הדאגה שניסה להדחיק במוחו התפרצה בן רגע, אינספור סיטואציות קיצוניות שיכלו להתרחש קפצו למחשבותיו זו אחר זו, אותה הדאגה התחלפה בכעס כאשר חיבר את הנקודות והבין שסוליס הלך אל בית הלינה בלי לומר לו מילה.
"…אז ככה זה עובד…" הוא אמר בעוד פניו מתעוותות בניסיון להסתיר את הכעס הרב שכרגע זורם בכל גופו.
"שאתן לך את מספר החדר?" האישה בדלפק התכווצה בחשש, רואה בבירור את הכעס שמוקרן מעיניו.
הוא לקח ממנה את המספר והתקדם בצעדים חזקים אל כיוון החדר, מתנגש באנשים על ימין ועל שמאל ומתעלם מכל מה שקורה מסביבו.
כשהגיע לחדר הדלת כמובן הייתה נעולה, הוא דפק על דלת העץ בכל כוחו, חריקות חזקות נשמעו וניתן היה לראות שמסילת הדלת עוקמה במעט.
"סוליס. תפתח לי את הדלת ברגע זה! אני לא מאמין שעשית לי את זה!"
אין מענה, כל מה שיכל לשמוע הוא מלמול שקט מבעד לדלת.
הוא הלך אל אשת הדלפק ולקח ממנה מפתח רזרבי לאותו החדר. הוא פתח את הדלת בכעס כשמולו הוא ראה את חברו שכוב על אחת המיטות, לצידו בקבוקים רבים ריקים והמון המון אוכל שלא נאכל עד הסוף.
הוא הסתכל על פניו של סוליס במבט יבש, נותן להבנה שחברו השתכר ובגלל זה לא הגיעה לחלחל.
הוא לקח נשימה עמוקה וניסה לא להתפוצץ מכעס, הוא ישב לצידו של סוליס וניסה להבין ממנו מה קרה מההתחלה ועד הסוף.
לקח לסוליס זמן להיכנס להכרה שמספיקה כדי לתקשר אבל בשלב כלשהוא הוא החל לדבר.
"הקרב עם מהלכי השדות היה ממש קל, אני ידעתי מראש שלך ייקח קצת יותר זמן אז החלטתי לחזור לכפר ולהפקיד את החתיכות שלקחתי מהמהלכים כדי שיהיה לי קצת כסף לחגוג ולהפתיע אותך…
אבל אז אני ראיתי שהייתה הנחה באיזו מסבאה מאוד נחמדה ויצא שקניתי חמישה בקבוקים וכבר לא יכולתי להתאפק, זה היה נראה כל כך טוב…
אחרי איזה שני בקבוקים אני כבר לא זוכר שום דבר, כל מה שאני יודע זה שאני קמתי ומצאתי את עצמי כאן ואתה לצדי."
הוא לא ידע איך להגיב, הוא רצה לצעוק עליו אבל הוא לא הצליח, דמעות מילאו את עיניו.
"אתה מבין שאתה אידיוט, כן?"
"מה קרה? מהלך שדות רצח לך את המשפחה או משהו?" סוליס הסתכל עליו במבט מת ומבולבל.
כל מה שהוא יכל לעשות הוא לשתף אותו בסיוט, כנראה שאם זה היה סתם יום רגיל הוא לא היה כל כך דואג, אבל אחריי שדבר כל כך מבעית התיישב בראשו הדבר היחידי שהוא יכל לחשוב עליו זה שהסוף של חברו הטוב ביותר הגיע.
"פיניס, אתה רגשן מידי לפעמים. אתה גם מבין שאין מצב שאתה תברח, כן? אין מישהו שאני סומך עליו יותר שילחם איתי עד המוות שהוא לא אתה. אז דיי לדאוג כל כך מחלומות מטופשים."
"לפעמים יוצא איזה משפט טוב מהמוח הזעיר הזה שלך." הוא אמר בעודו מנגב את דמעותיו.
"רק מידי פעם? אני גאון! פשוט העולם עוד לא יודע את זה."
"כן כן, מה שתגיד… עכשיו כשאני חושב על זה, מה קרה לכל הכסף שקיבלת?"
"בכנות, אני לא זוכר, אבל כשאני מסתכל מסביבי אני חושב שיש לי תשובה…"
"טיפש, החבר הכי טוב שלי הוא טיפש.