מקיילה-פרק 3

"לפי החוק אני מחויבת להציג אותך לפני מושל הכפר, אבל נראה לי שאת דווקא תשמחי לפגוש אותו לפי הבעת הפנים שלך." רק עכשיו אני קולטת שהפה שלי פעור בהבעה שבטח נראית מטופשת להפליא. אני מחייכת במבוכה והורניה אומרת בתגובה: "את יפהפייה אמיתית את יודעת?" אני מרגישה את הסומק ונועצת בהורניה מבט זועם ככל שאני יכולה אבל מתפוצצת מצחוק באותו הזמן. לא מי-יודע-מה משכנע. היא מחייכת שוב ומסמנת לי לבוא בעקבותיה. אנחנו מגיעות לכיכר גדולה ועמוסה, ואני מוצאת את עצמי בוהה בתושבים המושלמים של הכפר. יש כמה גוונים יפהפיים של שיער ואני אפילו רואה דרים אחד עם שיער ירוק זרחני. "בואי." אני רואה שהיא עומדת בראש מדרגות יפות ומעוצבות וממהרת במדרגות בשביל להדביק אותה. "בית המושל. נכנסים." היא דוחפת קלות באצבעה דלת זכוכית ענקית וזאת נפתחת בדממה קסומה. אני כמעט צורחת. מולי ניצב דוב חום. דוב ענקי.
דוב שחושף אלי שיניים ונוהם.

הורניה אוחזת בידי בחוזקה וציפורניה המעוצבות מתחפרות בבשרי. "זו היא ליירה. היא דרימית חדשה. באנו לפגוש את המושל וודו." אומרת הורניה בקול נעים ורגוע. הדוב נוהם שוב וזז הצידה. הורניה ממשיכה להחזיק בידי בכוח עד שאנחנו מגיעות לחלל ענקי מרוצף אבני לשם בעלות גוונים חלשים מאוד של וורוד. רק אז היא משחררת את היד שלי וממהרת לבחון אותה. זרזיף חלוש של דם זורם מנקודה שבה אחת הציפורניים שלה קרעה את הבשר ופרצה לאחד מן הוורידים. היא שולפת תחבושת לבנה מנרתיק קטן וחובשת במהירות את היד. "סליחה. הייתי חייבת לעשות את זה. רָאוּבַּן לא משתדל להיות נחמד מדי." אני עדיין קצת בשוק אבל משתדלת לא להראות את זה. "שק פרעושים מהלך.." מוסיפה הורניה בחצי קול. אני מגחכת לאור הערתה של הורניה. "שלום לכן, הורניה בתה של וָאוּנָה ומקיילה בתה של אָמֶרַן, זיכרונה ייכתב בשמיים. הבינותי שאת, הורניה בתה של ואונה באת לכן בשביל הטבעת העלרי בעלמה מקיילה בתה של אמרן, זיכרונה ייכתב בשמיים." מדקרת כאב חדה תוקפת אותי כאני נזכרת באמא, אחותו של דוד גָר, שאותו, את בנו, רוֹהָאן, ובתו הקטנה, אָיִירַה בת השבע, אני נאבקת להאכיל. אמא מתה זמן קצר לאחר שאבא מת. אומרים שהיא מתה מהתקף לב בעקבות המוות של אבא. אבל אני ראיתי את הגופה, רק לשנייה, ומה שראיתי.. בגדיה קרועים באלפי מקומות ופניה מרוטשים. אבל הכי נורא, כל ציפורניה היו חסרות. נעקרו מהשורש, מה שלבטח היה עינויים.
הוא נראה מוזר. פניו מאוד זוויתיים ושערו קצת… שקוף. הוא מסמן לי בידו לגשת אליו. "הסמל שאני עומד להטביע בך גם סמלי וגם קסום. מה צורת החיה שלך?" אני מביטה בהורניה לשנייה ואז אומרת בקול מהוסס "זאבה.." אני מבחינה בניצוץ של סיפוק בעיניו, אבל הוא כבה מהר כל כך שאני לא בטוחה שראיתי אותו בכלל. הוא לוקח חתיכה של ברזל בצורה של אות עתיקה. "האות מסמלת חוכמה וחברותיות." אומר בקול מרוחק. הורניה מתקרבת אליי. משרת חיוור מתקרב לעברנו, נושא משקה מסתורי. הוא מציע את לי את המשקה בעיניים שיוצאות מחוריהן כמעט, מוטרפות. וודו מכה במשרת בחזקה עם גב ידו וצועק לו :"התרחק, שרץ!" המשרת מביט בו בשנאה ומתכווץ ואני מבחינה שהוא נהפך לבמבי קטן. הוא מדלג החוצה. וודו חוזר לענייניו במהרה. הוא ניגש לחדר צדדי וחוזר כעבור כמה דקות עם המוט שעכשיו מלובן. הוא מחליף מבט עם הורניה ואז מצמיד את המתכת הלוהטת לטבורי. ובזמן שצרחה מפלחת את גופי ומזנקת במעלה גרוני הורניה ממהרת לדקלם לחש מתנגן ולהצמיד את ידה לעורי הפגוע. הכאב מדהים אותי. לאחר שהיא מסיימת לדקלם היא מורחת על הכוויה משחה קרירה. לאחר מכן היא לוקחת לידה מחט מלאה בנוזל שחור. היא לוחצת על משהו והמחט מתחילה להסתובב ולרטוט. לאחר מכן היא מצמידה את המחט לעורי וחורצת בעדינות על הקווים המדויקים של הכוויה. הכאב מסמר כול שערה ושערה על עורפי וידי. לאחר שהיא מרחיקה המחט היא מורחת עוד שכבה של המשחה ומצמידה קוביית קרח לבטני. הכאב מסחרר אותי ואני מקיאה על הרצפה. אני מתרוממת להצטער בפני וודו אבל הפצע נמתח ועוד גל כאב מזעזע את בטני ואני מקיאה עוד פעם.
הורניה שולפת כיסא שלא הבחנתי בו קודם ומושיבה אותי. אני עוצמת עיניים ומנסה לא למות מכאב. "עוד שנייה יעבור לך, ששש." היא אומרת. ובאמת, תוך כמה דקות הכאב הופך לגירוד בלתי נסבל. "אל תגרדי." עוברות כמה דקות של דממה, ואז: "תנסי לקום, מקיילה." אני מתרוממת באיטיות. אין כאב. אני נושמת לרווחה. "בואי נלך." אומרת הורניה. אנחנו יוצאות לאור השמש והולכות בדממה מוזרה. כל הדרך אני תוהה מה הסמל יעשה.

"איך שמרת על הבגדים שלך כשהשתנת?" אני שואלת לבסוף, מחליטה לעבור לנושא קליל. "בעזרת הסמל. הוא עוזר בשימור הצורה האנושית ובמעבר קל יותר." אז כנראה שלא הצלחתי לעבור נושא. "אפשר לראות את הסמל שלך?" אני שואלת בעניין. חיוך מסחרר חוצה את פניה.
"כשאני אלבש חולצת בטן." הבטיחה.

"למה כולם מסתכלים עליי?" אני שואלת לבסוף.
"הרבה זמן לא היה לנו דרים זאב. חולקים לך הרבה כבוד." הסמקתי.
"הנה הגענו. תיכנסי. אני אשב בצד." נכנסנו לבניין שמבפנים היה מרוצף בלבן רגיל ופשוט. "דרימית חדשה?" שאלה אישה בעלת שיער כתום ברונזה ועיניים כחולות עמוקות.
"כן." עונה הורניה. "אחרי." היא קמה וצועדת לעבר דלת חומה ופשוטה. אני עוקבת אחריה ויוצאת אל קרחת יער מלאה ירוק וציפורים. קרני שמש מחלחלות אל בין הענפים ונותנות לכל המקום טעם קסום. אני קופאת ומלטפת גזע עץ עתיק.

"את מתאימה למקום הזה." קול נשמע. אני מסתובבת ורואה דרימית מדהימה. שיער לבן גולש לקרסוליה, שחומה, ובעלת עיניים זהובות לגמרי.
"ועכשיו, בואי נתחיל לעבוד." אומרת בפעלתנות.
"על…?" אני משדלת אותה.
"על שינוי."