Edward ScissorHands
אז?? קצר, אני יודעת. DONT KILL ME!!!!!

מקיילה-פרק 2

Edward ScissorHands 16/03/2015 709 צפיות 4 תגובות
אז?? קצר, אני יודעת. DONT KILL ME!!!!!

הורניה מובילה אותי במסדרונות מפותלים ובהרבה מאוד דלתות ואני מתחילה לחשוב שדווקא טוב שאני זאב כי נראה שאפילו שביב מהאנרגיה שלי לא מתבזבז. הורניה עוברת איתי דלת גדולה ורחבה משובצת כל מני יהלומים ואבנים טובות. היא עוצרת בבת- אחת ואני לא מצליחה למצוא אחיזה באריחים החלקלקים ומתנגשת ברגל שלה. היא מסתכלת עלי בחיוך מהורהר ומחווה בראשה שמאלה. אני מפנה את הראש לכיוון שאליו הורניה החוותה אליו. אני מבחינה במראה גדולה עם מסגרת זהב אבל בוחנת אותה רק לשנייה כי איזה שהוא יצור, יצור יפהפה, מסיח את דעתי. זה זאב שחור עם פרווה יפהפייה ובוהקת. יש ליצור שתי עיניים כחולות בהירות עם גוונים מדהימים של כסף וזהב. העיניים המרהיבות ננעצות בי בעצמה ונראה כי הן יודעות את כל הסודות שלי, ויודעות מי אני. אני מתקרבת ליצור המרהיב לאט לאט, וכך גם הוא, בחיקוי מושלם של תנועותיי. משום מה היצור מעורר בי תשוקה כלשהי, ולהט לעשות משהו. אני חושפת ליצור שיניים באינסטינקט מפתיע. גם הוא חושף אלי שיניים ואני רואה שיש לו שיניים צחורות כשלג ומחודדות במיוחד. אני מסתכלת על הטפרים של היצור ורואה ארבעה טפרים ארוכים ומחודדים לא פחות מהשיניים שלו. הטופר הקטן, שנמצא למעלה יותר ברגלו של היצור אולי קטן אבל הוא נראה מחודד מאוד.
"את אחת מן הדרימים המרהיבות ביותר שאי- פעם נתקלתי בהן." אומרת הורניה ומסתכלת עלי בחיוך רחב מאוד. ואז אני מבינה שאני היא הזאב המרהיב שאני מסתכלת עליו. ואז גל של חרדה מציף אותי כשאני חושבת מה יקרה, איך אוכל להשתנות?
הורניה מסמנת לי בידה לבוא אליה. אני באה אליה בצעדים קטנים ומאופקים. אני הולכת אחריה ומצפה שנעבור בעוד דלת, אבל היא ממשיכה ללכת ימינה בחדר ועוצרת, והפעם אני מצליחה לעצור בזמן. "תיכנסי לבריכה הזאת" אומרת הורניה ומצביעה על שקע רחב שנראה עמוק מאוד. "אני אומר לך מתי לצאת, ואל תדאגי, את תשמעי אותי מצוין" אני מתקדמת לעבר השקע ונכנסת אליו. מיד אני מרגישה ברעד עובר בגפַּי, אבל משום מה אני לא מתחילה להשתנק כמו שאני עושה בדרך כלל כשאני נמצאת במים יותר מדי זמן. אני מרגישה בעצמות הרגליים האחוריות שלי זזות ומתארכות וכך גם שאר חלקי גופי. הפרווה לא נעלמת אלא כאילו נספגת בעור שלי. חוליות הצוואר שלי מתפוקקות בצליל מחריד ומתקצרות ומתיישרות. פניי מתקצרים ואני מרגישה בשער על ראשי הבוקע מהקרקפת שלי. אני שומעת את הורניה אומרת לי לצאת ומתחילה להתקדם לעבר שקע קטן שיש לידי. אני מושכת את עצמי החוצה מהבריכה ומסתכלת על ידי. הן לבנות ויפות, כמו תמיד. אני מרגישה בבד עבה ונעים עוטף את כתפַי ואת גופי העירום. הורניה מקימה אותי ועוטפת אותי בחלוק חמים בצבע סגול עדין. "קחי. בחרתי לך את הבגדים בעצמי. אני חושבת שהם מאוד יהלמו אותך." היא מציגה לי חולצת בטן בצבע לבן שמנת עדין שחושפת את טבורי. היא מציגה לי גם מכנסיים שחורים מבד דק שנצמדים אליי עד הקרסוליים. היא מגישה לי סנדלים מעור כמו אלה שלה. "בואי מקיילה, נעשה לך סיור." אומרת הורניה בעדינות בקולה המזמר. "קשה לי להאמין שרק לפני כמה שעות הייתי בבית," אני אומרת ושוב מרגישה קצת מושפלת בגלל הקול הצלול והלכאורה שברירי שלי. "זה פשוט מוזר מדי." הורניה מחייכת באירוניה וגורמת לי להזעיף פנים. "אה, את תתרגלי בסופו של דבר." אני מתחילה לחשוב שהיא מסתכלת על החיים קצת טוב מדי. "איך זה שהיופי המהפנט שלך לא גורם לי להזיל ריר?" אני שואלת בשביל קצת להתגרות. הורניה מחייכת –עוד פעם– ואומרת "דרימים לא משפיעים בקסם אחד על השני, הם רק יפהפיים. זה לא אומר שהם רואים אותנו כמו שבני אדם מסתכלים אחד על השני, לא. אנחנו רואים אחד את השני כיצורים יפהפיים, פשוט הקסם המיוחד שגורם לבני אדם לחוש כלפינו משיכה ותשוקה, לא משנה מי אנחנו, לא עובד עלינו. אנחנו מתאהבים אחד בשני כמו שבני אדם מתאהבים אחד בשני, בגלל איך שאנחנו מבפנים." "בסדר, שכנעת. תודה על ההרצאה." אני אומרת ובקושי מצליחה לרסן את עצמי מלפרוץ בצחוק.
בזמן שדיברנו הספקנו להגיע לדלת עצומה משובצת בכל דבר יפה שאי פעם נתקלתי בו וגם אלה שלא ראיתי. אני נעצרת ובוהה בפה פתוח בדלת המרהיבה. הורניה גם נעצרת ומסתכלת עלי בחיוך רחב מאוד. מאוד. "תאמיני לי, אם מסתכלים על כל הדרימים בעיר זה מרהיב יותר." הזהרורים הכסופים בעיניה מנצנצים וכמה פעמים אפילו מטביעים את כל הירוק בעיניה ויוצרים את האשליה שהעיניים שלה כסופות. היא דוחפת קלות את הדלת באצבע המורה שלה וזאת נפתחת באורח קסם.

לפנינו נפרש כפר שבוהק באור אחר הצהריים. אני נדהמת למראה הגגות היפהפיים והבוהקים. "הגגות עשויים מזכוכית. בגלל זה הם נראים כאילו הם בוהקים לגמרי." אומרת הורניה ששערה מרהיב אפילו יותר באור השמש. "אני רוצה לקחת אותך לפֶרֵנֶל. זאת דרימית בת שלוש- מאות וחמש, צעירה יחסית. היא מאמנת את הדרימים הצעירים בשינוי צורתם." אני נדהמת. דרימית בת שלוש- מאות וחמש נחשבת לצעירה? אז בת כמה הורניה? "בת כמה את הורניה?" הורניה מסתכלת עלי לרגע במבט מסתורי. "אני בת 102" אני חושבת לעצמי שכנראה אנחנו הדרימיות הצעירות בכפר. "אל תשאלי דרימים אחרים בכפר בני כמה הם. הדרימים מתייחסים לגילם בכבוד. מכיוון שאנחנו ממשיכים להתקיים אם לא הורגים אותנו או אם אנחנו לא חולים. זה כבוד רב ואנחנו בוחרים אם לחלוק או לא את הגיל שלנו." אני משפילה את ראשי ואומרת, בשמץ טינה, "סליחה". כנראה שמשהו מן הרגשות שגואים בי כגון בלבול, חרדה ובושה ניכרים בפנים שלי כי היא מחבקת אותי ואני מרגישה בדמעה יחידה זולגת ומחליקה על הלחי שלי. היא מתנתקת מהחיבוק ומוחה את הדמעה.
"בואי. אני מבטיחה שבשיעור את תהיי מרוכזת מדי בכדי לרחם על עצמך. זה יסיח את דעתך." היא אוחזת בידי ומובילה אותי במורד המדרגות.
אנחנו מגיעות לשביל קטן מרוצף באבני שיש מבריקות.
"לפני שאנחנו מגיעות לפרנל אני רוצה שתפגשי את ווּדוּ. הוא ראש הכפר שלנו. הוא הדרים היחיד מסוגו. כשנתקל בעץ ונגע בו, אירעה איזה שהיא תאונה. הוא יכול להשתנות לאיזה חיה שיבחר בכל רגע נתון." אני נדהמת. האם זה בכלל אפשרי? איך זה קרה?


תגובות (4)

אני מדרגת חמש, הרעיון ממש טוב: העלילה ממשיכה ממש טוב.
:) מחכה לפרק הבא

16/03/2015 17:47

אוווו… אני ממש מעריכה את דעתך. תודה (-:

16/03/2015 17:53

ממש ממש יפה ומושקע!
מחכה להמשך… :)

16/03/2015 18:57

מושלם מושלם מושלםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

פרק הבא!!!!!!!!!

17/03/2015 16:11
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך