מקיילה-פרק ניסיון

אוקיי… זה סיפור ישן שלי, שאני ממש אוהבת. אז.. נתחיל.

מֶקֵיילָה הייתה נערה יפה מאוד, בת 17, עם עיניים בצבע אפור שמיים טהור ושיער שחור ורך שנדמה שבוהק בזוהר מוחשי. שפתיה אדומות כדם ומלאות, וכפי שבן- דודה אמר לפעמים בשביל להקניט אותה, שפתיה בטח החושניות ביותר בארץ כולה. היא הייתה רזה, אבל לא באופן מוגזם, בהחלט היה לה בשר על העצמות, אבל מבנה גופה היה תמיר ומרשים.
היא שנאה את זה. זה גרם לה להיראות תמימה ושברירית. וזה לא שיפר את המצב בכלום שהיה לה קול צלול ויפהפה. אבל היא הייתה אסירת תודה שהמראה שלה עוזר לה להסתיר את הפעילות הבלתי חוקית שעסקה בה, שהייתה הסיבה העיקרית למה משפחתה לא גוועה ברעב. אם היא הייתה נתפסת בעת מעשה היו תולים אותה בלי להניד עפעף.
היא צדה.

*****

בעודי הולכת ליער אני שומעת רחש תקתוק עדין (מה שלא נדיר מכיוון שהנגרייה במרחק עשרים מטרים מאיפה שאני עומדת) ונדרכת מיד, יורדת במהירות על ברך אחת ודורכת את הקשת שלי בחץ.
דקה. שתי דקות. לאחר שאני נרגעת לבסוף, אני קמה וממשיכה בריצה מהירה אל עבר היער העבות. כשאני עוצרת על שפת האגם שמצאתי באחד ממסעות הציד שלי בשביל למלא את נאד המים שלי, אני קולטת בזווית עיני זוהר לבן, פשוט, מהסוג שמתרגלים אליו אם מכירים את הנפח של הכפר. אבל לא האור הוא שמושך אותי אל עבר המקור שלו, אלא הריח שלו, של עשב ירוק וטרי שנמעך תחת מגף עור. צליל, צליל של גבר, גבר בעל קול עמוק ונעים, שצוחק, הצטרף גם הוא.
הצחוק ממשיך להתגלגל, וככל שמתגברים הריח והצליל כך אני מרגישה שמחה להחריד, ואני משוכנעת שאם רק אצליח להגיע לצליל אז אני אוכל לראות שוב את אבא שלי, שנהרג באחד ממסעות הציד המשותפים שלנו. זאב קפץ מבין השיחים ובהרף עין שיסף לאבא שלי את הגרון. ואז הוא עמד שם, הסתכל עלי בעיניים חומות וגדולות. והנה הקטע הכי מוזר ומתמיהה, הוא התקדם לעברי וזינק והייתי בטוחה שהוא עומד להרוג אותי, אבל הוא ליקק לי את הלחי ועזב את המקום בריצה.
כשאני מגיעה למקור כל הפיתויים האלה אני רואה שהבוהק הלבן והעדין בוקע מן העץ העתיק ביער. "קסמים.." אני ממלמלת. קסמים הם דבר נדיר מאוד בכפר רמנה, לכן, תוך נעיצת מבטים חשדניים בעץ, אני משתופפת ובודקת לאיזו חיה שייכות טביעות הרגליים שעל הקרקע, בתקווה לעדר האיילים שהבחנתי בו במסע הציד הקודם שיצאתי אליו.
לבסוף, הריח הצליל והאור שוברים אותי ואני קמה בגניחה ופשוט בוהה בעץ בתסכול.
'מה יקרה אם אני אגע בעץ?' עולה במחשבתי השאלה. לאט לאט אני מתקרבת לעץ. כשאני נוגעת בעץ, האור הלבן מתעצם ואני נופלת מטושטשת על האדמה הרכה.