מקוללת- פרק 2

בבוקר, השעון מעורר צלצל, אך אני, אחרי לילה מלא מחשבות, לא הצלחתי לקום בזמן והגעתי לבית הספר באיחור.
התישבתי במקומי ונרדמתי.
'נעמה?' שמעתי קול בתוך חלומותיי.
'נעמה?' שמעתי את אותו הקול.
'נעמה קומי', עכשיו כבר הייתי ערה לחלוטין, והקול, כך מסתבר ,היה של דינה חברתי הטובה ביותר.
דינה הסתקלה עליי בענייה שבצבע דבש, ושיערה הג'ינג'י הקצר, היה מבולגן כתמיד.
הרמתי את ראשי מהשולחן, והבטתי סביבי.
חבריי, דינה, סופי, גור ואורי, נמצאו מסביבי, כמו כל הפסקה, ודברו אחד עם השני.
'נעמה, את בחיים לא נרדמת ככה באמצע שיעור מה קרה '? גור שאל אותי ועניו הכחולות נראו מתוך שני זגוגיות שהיו מחוברות יחדיו ונחו לו על קצה אפו.
היה לו שיער בצבע שטני והוא היה נמוך.
'אני לא יודעת' מלמלתי.
'לילה רע ?' שאלה סופי והוסיפה 'רואים עליך, השיער שלך זועק הצילו'
גור צחק.
'היה לי חלום אחד שהרס לי את הלילה, לא נרדמתי אחר כך' עניתי.
בסוף ההפסקה , המורה נכנסה לכיתה והודיעה שמשתחררים הביתה מוקדם.
כולם קפצו משמחה וארזו את חפציהם, ואחרי כמה דקות ספורות כל החבורה הייתה מחוץ לשער.
צעדנו ביחד, נזהרים לדרוך על הירקות שצמחו שם, למרות שאסור לדרוך שם, כי בלי קיצור דרך זה, היינו הולכים המון זמן יותר.
בהתחלה, סופי, למרות שהיא בדרך כלל עצלנית, לא הסכימה לעבור שם, כי היא מפחדת שיזמינו לנו משטרה על זה, אבל עכשיו, כשהיא כבר רגילה, אנחנו עוברים שם בקלות.
עברנו את הדשא, שצמח עד גובה הברכיים שלי, ואז, בלי התרעה מוקדמת, נעצרתי.
אורי, שדיבר עם סופי, נתקע בי, ושאל 'למה עצרת באמצע הדרך, נעמה?'
אבל לא עניתי לו, כי אני, בהיתי במפתח שחור, עם ציור גולגולת, שמסביבו סרט לבן, שנח על הקרקע.