מצוד הפלאות: פרק 28- מתחת לפלא הכיפה השקופה

בהליכתם, נואר לא יכלה שלא לחשוש. היא שנאה את התחושה הזאת של הפחד שמיהר לשתק אותה, אך כמו כל אדם, לא הצליחה לעצור אותו מלפרוץ.
היא השתרכה אחרי קארל ואיימי בזמן שיברו זה עם זה והרגישה לא קשורה, או בעצם, אחד מהמכנים שמקשרים אותם.
בכל פעם שהסתכלה על קארל לא יכלה שלא להיזכר בדברים שאמר לה אז, ובתחושה שנתן לה, תחושה שלא הצליחה לעזוב.
שוב ושוב הם חזרו אל ראשה, ושוב ושוב גרמו לליבה להתכווץ עם כל מילה.
"אני חושבת שהוא לא וויתר בכזאת קלות." קולה המתוק והמעודד של אנג'י הגיח לפתע בין כל המחשבות.
היא נזכרה על מה דיברו כשנעמדו על שפת הצוק.
,וויתר על מה?" היא שאלה אותה אז.
"עליכם." אנג'י השיבה לה בחיוך. "על הקשר של החברות שלכם."
לא סתם היא הציעה לה להצטוות יחד עם קארל. היא עדיין האמינה שיוכל לסלוח לה על חוסר האמון שלה בו.
וגם נואר צריכה להאמין. היא לא הגיעה לאן שהגיעה כי הלכה עם הזרם וחיכתה שמשהו יקרה, היא עשתה דברים, והדברים האלה הם אלה שבנו אותה והפכו אותה למי שהיא… קארל דה ויל, תתכונן להאמין בה שוב, כי היא הולכת להאמין בך בכל ליבה, ולהוכיח לעצמה שזה נכון.
"היי, קארל-" היא התכוננה לפנות אליו, אך מישהו עצר בעדה. מישהי, אם לדייק.
"תראו, תראו, ומה זה?" איימי התרשמה בקול מזוג הדלתות הגבוהות והמעוטרות מולן נעצרו. הן היו נראות מלכותיות למדי, צבען האדום לבן עשיר בקישוטי ארד זעירים שבקושי הורגשו אך מקרוב נתנו להן סממן של עושר ושלמות, והן- הן היו ענקיות, רק דרשו מהם לעבור דרכם ולהיכנס לחדר הסגור המיוחל.
"דלתות, איימי. אלה דלתות." קארל השיב לה.
"ברור שאלה דלתות!" איימי קראה ונאנחה, כי השאלה שלה הייתה רטורית, כמובן, והיא לא חיפשה תשובה, אלא נתנה הצגה. אולם כאשר העבירה מבט אל קארל הבינה שהוא ידע את זה, ורק המשיך אותה. "או-קיי." היא אמרה בחיוך מרוצה. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה בה מישהו שיתף איתה פעולה באיזשהו עניין, כי היא נראתה… שמחה, וזה היה יותר מדי, בעיקר בשבילה. "מה נמצא מאחורי הדלתות?"
"תפתחי ותראי." הוא הציע לה.
"וזה מה שאעשה." איימי קיבלה את ההצעה ברצון.
"רק תהיי זהירה." נואר הוסיפה, ולפי הבעות פניהם לא סייעה במיוחד לסיטואציה לדעתם. "זו יכולה להיות עוד מלכודת, ורק זה מה שחסר לנו." היא אמרה ודיממה את הרגע.
"אל תדאגי, שלג." איימי אמרה.
"אל תקראי לי ככה." נואר ביקשה.
"אבל זה חמוד בשבילך. שלג, כמו האמא שלך." איימי החזיקה במקושי הדלתות והתכוננה לבדוק מה נמצא מאחוריהן.
"אני לא חושבת שאמא שלי בעצמה תחבב את הכינוי הזה." נואר שילבה ידיים והעירה לה.
"אני מחבבת אותו." איימי אמרה. "זה צריך לספק אותך, וזהו." היא דחפה את שתי הדלתות והן נעו קדימה בצורה מושלמת, ממש כאילו הן מזמינות אותם להיכנס. אולי זה באמת היה כך, כי החדר החשוב אליו נכנסו היה ריק מאדם.
"היי, אני מכיר את המקום הזה!" קארל אמר, כמעט בהתלהבות.
"לפי כס המלכות המפואר והשטיח האדום הייתי אומרת שזה החדר של המלכה." איימי אמרה.
"כן, זה בהחלט זה." קארל אימת את השארתה.
"אבל היא לא כאן." נואר הוסיפה להזכיר את החדשות הרעות. "אותה אנחנו צריכים כדי לעצור את התוכנית שלה."
"כן, כמובן, לעצור." קארל הדגיש זאת ופנה להתקדם עוד יותר על השטיח הארוך עליו נעמדו. הוא הסתכל על כל סביבת החדר וחיפש משהו שיוכל בכל זאת לסייע להם.
כשהגיע לקצה, אל כס המלכות המפואר והמלבב, שם לב לקישוט העגול שהוסתר על ידי חתיכת בד אדומה וניצב על שולחן קטן לצד הכסא.
הוא הסתכל עליו מקרוב והרים את הבד בעדינות. זו הייתה מעין כיפת זכוכית גבוהה ושקופה. הוא העביר עליה את אצבעו והחליק אותה על גביה.
הבזק אור מפתיע הוביל אותו לפתע למקום אחר.
"קארל?" נואר הייתה הראשונה לשים לב שהוא נעלם. "קארל, איפה אתה?" היא מיהרה לרוץ ולחפש אחריו בכל פינה בחדר, אף על פי שלא היו הרבה כאלה.
"היי, אני כאן!" היא שמעה קול זעיר ומוכר בצורה מוזרה שקורא כנראה אליה מכיוון כלשהו שלא הצליחה לזהות.
"קארל?" היא שאלה בבלבול.
"כן! כן! אני ממש כאן!" הקול שוב קרא אליה.
היא חזרה לחפש אותו והסתובבה סביב עצמה. הקול לא היה ברור, היא לא ידעה מאיפה הגיע, ולאן היא צריכה לפנות כדי למצוא את מקורו. היא הרגישה אבודה לרגע.
"ליד הכס, כיפת הזכוכית!, קול זעיר אחר אמר לה.
"כיפת הזכוכית?" היא הפנתה מבט אל עבר כס המלכות וחיפשה אחר אותה כיפה עליה דיברו. עיניה תרו על פני האזור, עד שננעצו על החפץ עליו דיברו.
"זה?" היא שאלה כאשר התקרבה אל הדבר שתאם לתיאור, זה שניצב על יד הכס.
"כן, כן" עכשיו שמה לב שהקולות הגיעו מתוך הכיפה עצמה. כפי שהם אמרו, נשמע הגיוני.
"מה?" נואר הסתקרנה מהגילוי והייתה חייבת לברר עוד. היא ניקתה חלק מהאבק שעל הכיפה כדי לבחון מה נמצא בתוכה.
"לא, אל-!" היא שמעה את האזהרה אך כבר היה מאוחר מדי. גם היא נלכדה בפנים.
"איימי צחקה ממה שקרה. "מה הולך פה?" היא השתעשעה מכך ותוך כדי פנתה להסתכל על הכיפה בעצמה. "לאן נעלמתם?"
"אנחנו בפנים!" קולה המצומק של נואר גרם לאיימי לגחך. אפילו אחרי שינוי כזה תזהה אותה. "זה לא מצחיק!" היא קראה אליה מבפנים.
"זה דווקא כן." איימי תפסה בכיתה והרימה אותה כדי להסתכל עליה מקרוב. היה אפשר לחשוב שהלקח כבר נלמד, אבל הנה עוד אחת נפלה ברשת.
"הו לא, אל תגעי בזה בידיים חשופות!" הקול הזר הזהיר אותה, אך כרגיל, זה כבר היה מאוחר מדי.
איימי, כמו קארל ונואר, נכנסה אל תוך הכיפה, והפכה קטנה כחייל שחמט.
"וואו!" היא אמרה ובמהרה עפה למעלה ונדבקה ל'תקרה', כביכול. "אאו." היא אמרה, ואז צנחה מחדש למטה, ונחבטה ב'רצפה' במכה חזקה.
כל מי שהיה שם ניסה לעמוד על רגליו מחדש לאחר הפתעת התעופה הקלה שחוו, כל הארבעה. כן, ארבעה.
"הו, כן!" נערה צעירה לבושה בבגדים שכאילו עוצבו בידי האדריכל של הארמון, בעלת שיער שחור מעוטר בשערות אדומות נוספות, ניגשה להסתכל על רצפת הזכוכית, שהייתה בעצם חלק מהכיפה עצמה. "סדק!" היא קראה כשהסתכלה עליו בקפידה. "אבל זה לא מספיק." היא נאנחה בעצב.
"תסלחי לי, מי את ולמה תקעת אותנו כאן?" איימי מיהרה לגשת לעניין.
"קוראים לי ליביה, ולא אני לכדתי אתכם." היא אמרה לה. "ומי אתם? פולשים לארמון שלי?"
"אפשר לומר, אנחנו באנו 'להציל את העולם', או משהו כזה." איימי ענתה לה באדישות אך קיבלה תגובה חמה במיוחד.
"באתם להציל את העולם שלי?" ליביה שאלה בחיוך. "הו, תודה לכם!" היא חיבקה את איימי בהתרגשות, אך היא מצידה לא ממש שמחה מכך.
"או-קיי." היא אמרה, ותוך כדי שהיא נמחצת על ידי זרועותיה הקטנות אך החזקות של ליביה, זה חזר אליה. "רגע, הארמון שלך? העולם שלך?"