מצוד הפלאות: פרק 12- כה אמרה המלכה המופלאה

הם היו תשעה עכשיו. עשרה, אם מכלילים את הכובענית שלפתע הופיעה באזור המסיבה שעוד לא התחילה, או שכך ייאמר על ידי קארל וגראנד, כיוון שהשאר הגיבו בצורה משונה.
"אה, המלכה!" אנג'י קראה ומיהרה לרכון בקידה לפניה, וכריס עשה כמוה מיד.
"תתכופפי." נואר תפסה באיימי והפעם הצליחה לגרום לה להשתחוות בניגוד לרצונה. היא עשתה את זה בזריזות כך שאיימי בכלל לא הצליחה להבין מה קורה.
"עצרו!" איזי הניפה את ידה והקפיאה את איב ורפאל שהתכוונו לעשות כמותם. "אתם לא צריכים להשתחוות לאף אחד." היא החזירה להם את יכולתם לזוז ושניהם עשו כדבריה כלוקחים את זה כפטור מהמעדה המביש.
"המלכה?" קארל וגראנד החליפו בניהם מבטים מבולבלים. "הא, זה כל כך לא בסדר בכל כך הרבה מובנים!" קארל רטן. "היא יכלה לשחרר אותי מהכלא!"
"זה מה שמפריע לך? שהיא לא שיחררה אותך?" גראנד נאנח בתסכול לאור התלונות הלא מתאימות של קארל.
"כן, מאוד." קארל שילב את ידיו באנחה.
"אתם יכולים לעמוד." המלכה הרשתה להם, וכך הם עשו.
"אה, זה כל כך משפיל." איימי התעצבנה ומיהרה להעיף את ידיה של נואר שעדיין אחזו בה. נואר רק הרימה גבות ורמזה בשקט שאין בעד מה.
"אפשר לשאול אותך-" קארל התעקש לדעת למה היה חייב לשהות בתאים המעופשים בזמן שהיא עלתה לשלטון, אבל היא קטעה אותו מיד.
"לא." היא עברה על פניו והוא נאנח בעצבנות. "באתי לברך את האורחים החדשים שלי." היא אמרה לפני כולם בחיוך קל.
"אבל לפני זה זרקת אותנו לצינוק." איימי התקשתה להבין. "בגלל מעשה אידיוטי."
"כן, כן, נכון. אבל זה היה בעבר." המלכה נראתה שלווה בקשר לזה. היא בכלל לא התייחסה לעובדה שעומדים מולה שלושה אסירים נמלטים.
"זה היה לפני כמה שעות." איימי אמרה.
"העבר הוא העבר, תשכח- תסלח." היא דקלמה. "והאמת היא- שעוד לא נראה דבר!" היא צחקקה לעצמה.
"אני קצת מפחדת." אנג'י הודתה בפני כריס, והוא מיהר לאחוז בידה. היא חייכה בקלילות והרגישה יותר טוב ברגע שאחז בה.
"הכובע שלי," המלכה הורידה אותו מראשה. כתר היה מחובר על השוליים הרחבים והאדומים שלו. היא מיהרה להוציא אותו מאחיזת הכובע ולהניח אותו חזרה על ראשה. היא לא יכולה להיות מלכה בלי כתר. "הוא הדבר המדהים ביותר בכל הארץ!" היא הציגה אותו. "הוא היה של אבא שלי."
"מתוק." איזי העירה באנחה חסרת סבלנות.
"רוצה לנסות?" המלכה הגישה לה את הכובע.
"לא, תודה, מתוקה. הסגנון שלי יותר מחודד." היא התנגדה בנימוס יתר מצידה.
"מה איתכם?" המלכה הגישה את הכובע לאיב ורפאל. איב מיהרה לקחת אותו מידיה ולבחון אותו מקרוב.
"מה מעניין בו?" היא לא הבינה.
"הקסם שלו." המלכה אמרה בחיוך.
"קסם? איימי החלה להתעניין מרחוק.
"איזה מין סוג של קסם?" איב עדיין פקפקה.
"אי אפשר לדעת." המלכה התפעלה בעצמה למשמעות דבריה. "זה מה שכל כך נהדר בו!"
"אני חושבת שזה רעיון רע להקשיב לה." נואר ביקשה שישמעו לה, אבל הנבלים היו עסוקים בבחינת הכובע, וחבריה חששו כמוה ממה שעלול לקרות.
קארל וגראנד היו חצויים בהחלטתם. הם לא ניגשו לבדוק את המתנה שהמלכה התעקשה שילוו ממנה, אבל גם לא פנו אליה בריצה כדי להפסיק את המחקר לפני שמשהו יקרה מהקסם של הכובע.
"את תמיד הורסת את כל הכיף." איימי נאנחה בעצבנות.
"כיף יכול להיגרם מכל כך הרבה דברים אחרים." נואר אמרה, וגרמה לאיימי להיאנח שוב.
"אני אנסה." איב החליטה להיענות להצעתה של המלכה, והיא חייכה בשמחה מלאת ציפייה.
"אולי כדאי שלא." כריס הציע לה, אבל היא רק משכה בכתפיה בחיוך והתעלמה מההצעה הטובה.
"אין לך מה לדאוג, נסיך." אמרה בעוד היא בוחנת פעם נוספת ואחרונה את הכובע. "זה יהיה רק משחק משעשע." היא העיפה את הכובע לאוויר והוא הסתחרר ועלה לשמיים יותר ויותר. הוא נשאר שם כמה זמן, מחכה בסיבוביו המהירים, ואז צנח מטה לכיוון קהל הנוכחים.
נואר ואיימי התכופפו מיד והכובע המסתובב עבר מעליהן.
"גראנד, פזצט"א!"
"מה?" גראנד נחבט ברצפה באדיבותו של קארל עוד לפני שהבין מה קורה. "מה אתה עושה?" הוא שאלה ברוגע והעיף אותו ממנו באלגנטיות אגרסיבית.
"מציל את חייה מכובע של איש מטורף. אין בעד מה." חברו ענה והרים את ראשו לצפות בהמשך המסע של הכובע המעופף.
"אה!" כריס קרא כשדפנות הכובע פגעו בגורפו והוא הושלך ארצה במכה חזקה.
"כריס!" אנג'י קראה בבהלה ורכנה מעליו. הוא שכב חסר הכרה על הקרקע, מבלי לשמוע אותה. "כריס, תענה לי!" היא תופפה מעט על לחיו כדי לנסות להעיר אותו. "מה עשית?" היא סובבה את ראשה לכיוונה של איב והשליכה עליה מבט זועף ומלא.
"הכובע עשה את זה." איב הסבירה, ואנג'י נהמה בעוינות.
כריס גנח בשכיבתו, והסיט את תשומת ליבה של אנג'י המתעודדת.
"כריס!" היא קראה בשמחה כשהתעורר. "אתה בסדר?" היא עזרה לו לקום.
"אה, כן," הוא השיב תוך כדי שהתרומם בעזרתה. "אני בסדר, א-" הוא נעצר עליה עם מבטו. "אנג'י." הוא חייך בקלות, והיא החזירה לו בחיוך דומה.
"אני מצטערת, נסיך," איב התקרבה אליו כאילו דורשים ממנה בכוח לבוא ולהתנצל.
"זה בסדר, לגמרי… לגמרי בסדר." הוא מיהר להתיישר בעמידתו ולהימנע מלהסתכל על שתיהן, ועל הסובבים שעמדו מרחוק.
"תן לי לעזור לך." אנג'י הציעה כששמה לב שידיו עדיין רעדו מהעילפון.
"לא, לא, אני ממש בסדר." הוא התעקש להסתדר בעצמו. "רואה? כמו חדש." הוא קפץ והזיז את זרועותיו כמציג לפניה עד כמה הוא בסדר.
"אתה לא נראה הכי בסדר." אנג'י נאלצה לומר בעקבות דאגתה.
"אולי הליכה קצרה עם עצמי תוכל לעזור." הוא הציע והסתובב ללכת.
"רגע, אתה באמת מתכוון לזה?" אנג'י התבלבלה מהתנהגותו.
"אל תדאגי, אנג'י, אני לגמרי בסדר." הוא שוב חזר על צמד המילים הזה, כדי להוכיח לה שהוא באמת "לגמרי בסדר". הוא נפרד מהם בחיוך והבטיח שיחזור ממש בקרוב.
כשהוא הפנה את גבו לכולם, חיוכו נעלם והבעתו השתנתה לאחרת, מבוהלת. אחת שבוודאי הייתה מדאיגה את כולם. או לפחות כמעט את כולם.
היה מפתיע אם מישהו מהנבלים היה מתעניין במצבו.
הוא התקשה להאמין שזה קורה לו עכשיו. כל זה מפגיעה של כובע? זה כל כך ביזארי שזה חייב להיות נכון. אם זה לא היה מוזר, אז הייתה סיבה לחשוש. מה שרגיל כאן נחשב למוזר אצלם, לכן מה שקרה לו בוודאי קרה אינספור פעמים בעבר. אם זה קרה אינספור פעמים בעבר, אז בוודאי מצאו לכך דרך הסתגלות, אולי אפילו פיתרון?
קול חרישי מעל העצים הסיח את דעתו ומנע ממנו להמשיך לחשוב על מה יגיד לחבריו כשיחזור. הוא הרים את ראשו למעלה, אל המקום ממנו הגיע הקול, ולא ידע האם לשמוח או לחשוש.