מצוד הנבלים: פרק 39- שני צידי המטבע

רג'י התנדב להיות זה יחפש את סלוון. אחרי ששמעה מה קרה לבנו של מרלין, אחותו פשוט נעלמה. היא לא הרגישה טוב, זה היה מוזר לראות אותה ככה. אפילו עם פאריס לא דיברה, היא לא הוציאה מילה.
בעזרת יכולותיו הלא מוגבלות רג'י הצליח לאתר אותה במרפסת של אחד מחדרי הארמון. הוא עבר את הדלת החוצה, תוך כדי שמע את ייבובה.
"סלוון…" הוא פנה אליה. היא ישבה בצד, נעטפת בתוך ידיה ומשעינה את ראשה על רגליה המקופלות. היא השתדלה לבכות כמה שיותר בשקט. "אל תבכי." הוא רכן אליה.
היא תפסה אותו בחיבוק חזק ומפתיע ובכתה אל כתפו. למרות שזה הרגיש מוזר היה בו הצורך והנכונות לחבק אותה חזרה.
"אני כאן אם תזדקקי לי." אמר כאילו היה אדם אחר לגמרי.
"תודה." הוא שמע שאמרה. מתוך קסמו הוא העניק לה מטפחת, כדי שתנגב את פניה. "אני אהבתי אותו, יודע?" היא הודתה בפניו לאחר שהצליחה להירגע, עד כמה שהייתה יכולה.
"באמת?" רג'י הופתע. עם זאת הוא לא בדיוק לא ציפה לזה. פאריס הבחינה בה כשדיברה איתו וכשהייתה בקרבתו, היא שמה לב במשהו מיוחד אצלה, היא סיפרה לו על כך והאמת ששמחה. "הכרת אותו במשך יום." הוא הזכיר לה.
"אז?" היא הסתכלה עליו בעיניה האדומות. מבט עקום ועוין על פניה. היא העלתה חיוך כשנזכרה בו. "אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת." היא נגעה בשפתיה. "לא אמרתי לו את זה."
"אני מצטער שככה זה קרה." הוא אמר לה. "אבל… הוא מת בגבורה. בערך."
"רג'י," היא אמרה מתוך השקט.
"כן?" שאל.
"אם יש מישהי או מישהו שאתה באמת אוהב, אל תחכה." היא ביקשה ממנו. "תאמר את זה."
רג'י חייך אליה. "אני אזכור את זה." הוא חבק את כתפה והצמיד אותה אליו. "אבל עכשיו אני אנצל את הזמן כדי להיות עם אחותי הקטנה. זה חשוב יותר מהכל."

הזוג נכנס אל החדר בתקווה שהזמן לא רגיש מדי, כי האחד שנמצא שם היה היחיד שיוכל לעזור להם במצב בו היו. נואר הסבירה לקארל מה קרה, והוא התקשה להאמין שזה נכון. אמנם, הוא נזכר שאכן חווה שכחנות מפעם לפעם במשך ששת החודשים בהם גר בעולם הזה, אבל מעולם לא תיאר לעצמו שזו הסיבה. מרלין היה היחיד שיוכל לעזור להם להבין איך אפשר לתקן את זה ולהחזיר את המצב לקדמותו.
הם ניגשו אליו, מרלין היה נחמד כהרגלו והסכים לשתף איתם פעולה בלי בעיות. שניהם שמו לב שהוא דווקא היה מעט מבולבל במילותיו וחלש בקולו. הם השתדלו להתעלם מכך, להתנהג כאילו הכל בסדר למרות שזה היה שקר.
"אני מצטער," הוא אמר. "אבל אני לא חושב שיש דרך לשנות את זה."
"מה?" ליבו של קארל נפל מטה. "זאת- זאת אומרת שזה קבוע? ככה אשאר תמיד?"
"כן." מרלין השיב לו.
"אין משהו שאפשר לעשות?" נואר שאלה בכל זאת.
מרלין נד בראשו. "אני מצטער."
קארל נשען במכה על השולחן שהיה לצידם והוסיף להיאנח בעצבנות. נואר הסתובבה אליו והניחה את ידה על כתפו ברכות. "נוכל ללמוד לשלוט בזה." היא ניסתה לעודד אותו.
"כן, אבל עד אז…" הוא שב להיאנח. "מה אם לא אצליח?"
"אל תחשוב על זה." מרלין ייעץ לו. "אתה לא צריך להילחם בזה, אתה אחד עם זה, כמו כל אדם בעל קללה בעולם הזה."
"הם חיים עם זה?" קארל שאל.
"כן." נואר השיבה לו. "קללת החיה ,קללת הג'יני, קללת שדוני הגורל, קללת כחול הזקן. יש הרבה. חלק קשוחים יותר מזה."
קארל התיישר עם גבו. הוא פנה לנואר. "אמרת שנראיתי כמו לאקי." הוא אמר. "זה… זה אומר שהוא לא מת?" הוא תפס בשרוול מעילו הפרוותי, מה שהיה פעם חברו. הזיכרון המוחשי היחיד שלו ממנו שלא התקלה.
"אני חושב שהמעבר בשער עשה משהו. כמו העובדה שהוא החזיר אתכם לכאן במקום לבתים שלכם."
"הו, וכולנו יודעים מי אשם בזה." קארל צקצק בלשונו בעצבנות.
"הוא נמצא בארץ הפלאות עכשיו ולנסות להתווכח איתו לא יועיל." נואר הזכירה לו.
"כן, כן, אני יודע." הוא אמר. אז פנה אל מרלין הקוסם. "תודה על שעזרת לנו."
מרלין הנהן קלות. "ברור. זו העבודה שלי."
"ואתה? אתה בסדר?" נואר הייתה חייבת לשאול. היא הייתה עדינה עד כמה שהייתה יכולה.
מרלין השתתק ומבטו היה אילם. "כן." הוא השיב לה בשקט. הוא העלה חיוך רך. "תודה."

למרות הפצרותיו של בריאן, אנה יצאה מהארמון והייתה חייבת לחזור לשפת חוף הים הקבועה שלה. הקול הזה שהגיע משם, הקול הטהור הזה, היא זיהתה אותו, בבירור. קול המנגינה הזה שר לה שירי ערש כשהייתה קטנה, קטנה כל כך עד שלרגעים הזיכרונות האלה נראו לה פשוט כחלום יקר. השירה הזאת, השירה החלקה והעדינה הזאת… זה לא יכול להיות, היא מלמלה.
היא נעצרה דוממת בין העצים כשבחנה את הבחורה שישבה על אבני הצוק הנמוך שמרגלותיו פונות אל הים. היא הייתה צעירה יותר משחשבה, עורה היה כהה יותר, שיערה שחור ולא בדיוק חלק. גם זנב בתולה לא היה לה, רגליים יחפות כוסו בשולי שמלת העצות הירוקות שלה.
והיא שרה.
"אנה!" בריאן התקרב לצידה. הוא נעצר וצפה על מה שהיא צפתה. "מה קורה?" הוא שאל אותה.
"הקול הזה." היא אמרה. "ככה אמא שלי שרה."
"אבל… חשבתי שאמא שלך מתה."
"היא מתה." היא אישרה, ואז התקדמה.
בריאן התבלבל לרגע. הוא הסיט מבטים מהירים לצדדים כדי לראות שאף איום לא מגיע. "א- אנה!" הוא מיהר לגשת אליה.
היא התקדמה אל אותו צוק עליו הבחורה הצעירה ישבה ושרה. "סלחי לי," היא פנתה אליה כשהגיעה. הבחורה הפסיקה לשיר והרימה אליה את מבטה.
"מה?" היא שאלה. הקול שלה היה פחות מוכר אך די דומה. טון הדיבור שלה היה צורמני יותר.
"זה נשמע מוזר, אבל… את נשמעת בדיוק כמו אמא שלי."
הבחורה שתקה. היא הסתכלה על אנה ובחנה אותה מכף רגל ועד ראש מעמדתה. "לא ידעתי שלבת הים הזאת הייתה בת."
היא הפתיעה את שניהם בתשובתה.
"את- את מכירה את אמא שלי?" אנה התיישבה לצידה.
"לא." ענתה לה. "אבל אמא שלי הכירה. היא זו שלקחה את הקול שלה."
ליבה של אנה ניתר לפתע בחזה. היא הבינה, לא לקח לה יותר מדי זמן. "אמא שלך… זו מכשפת הים?"
הבחורה הנהנה. "היא לקחה מאמא שלך את הקול כדי שתוכל ליצור אותי. תביני, היא רצתה מאוד בת, אבל בגלל שמכשפות הים נולדות מהקסם שבקרקעית הנמוכה ביותר באוקיינוס, זה לא היה אפשרי. אז היא השתמשה בקסם שלה בשביל זה."
"היא אספה מרכיבים? אנה שאלה, היא התכופפה והתיישבה לצידה.
"שילבה אותם יחד ואז נוצרתי." הבחורה התמלאה גאווה. "מתנצלת שככה זה יצא."
"אמא שלי בחרה בגורלה בעצמה." אנה הבינה במבט מושפל. "עדיין, זה לא אומר שאני לא אוהבת אותה."
"מבינה בהחלט." השיבה הבחורה.
"אני אנה." היא הציגה את עצמה.
"לילי."