מפקד הטבעות פרק 25

מפקד הטבעות פרק 25
חששותי התפוגגו בזמן שהתקרבתי לרחבה שליד חדר האוכל.
הילדים עמדו שם בחצי עיגול, הם חיכו לי.
הבנים לבשו חולצות שחורות ומכנסיים ירוקים, והבנות חולצות ירוקות וחצאיות שחורות, באמצע המעגל עמד פאבאלן הוא לבש מכנסיים וחולצה בצבע שחור,
הדבר שאיחד את כולם היה הטבעת, או במקרה של פאבאלן ואחרים כמוהו-הטבעות. אף ילד או ילדה לא שם אותם, אפילו פאבאלן, הידיים של כולם היו חלקות בלי תכשיתים, לקים, קעקועים ודברים אחרים.
כשנכנסתי למעגל הילדים, צדתי בעיניי אחר אדיסנה, והיא עמדה שם, ליד פאבאלן, שיערה היה פזור ברוח ופנייה היו לחות מדמעות.
גם לה לא היו טבעות על האצבעות, וזה מה שהפליא אותי-אחרי הכל, זה טקס של טבעות, אז למה הם לא הביאו אותם?
כמה שניות לאחר שנכנסתי למעגל, הילדים התחילו לשיר.
הם שרו על עונות השנה החולפות, על גלגל החיים חסר הרגש, ועל דברים שהיו ואינם; כשהם שרו חשבתי על כמה בר מזל אני.
הרגשתי אושר, שמחה על כך שכשאגמור את המשימות אזכה לראות את הורי או לפחות-לדעת מה קרה להם.
הרכנתי את ראשי והקשבתי למילים:
נרקיסי השחר בוהרים
או שמא-מחכים?
כי כבר עבר היום
עוד דמעה ירדה מהלחי של אדיסנה, חייכתי חיוך מעודד לעברה והיא-שתקה. שתקה ובכתה חרשית.
כפי שעשתה מאז שהכרתי אותה ובכל פעם ששאלתי על אורל.
היא הייתה מיסתורית, יפה, ועצובה.
השיר נגמר באחת, פאבאלן הרים את ידיו לכיוון השמים ואמר:"התכנסנו כאן היום כדי לחגוג את המשימה הראשונה של האו-דרים-פאו בינג!"
קהל הילדים הריעה; פאבאלן השקיט אותם במבטו.
ליבי דפק במתח.
פאבארלון המשיך:"המשימה הראשונה של האו דרים-פאו בינג הוא…"
הקהל הריע שוב, לא נותן לפאבאלן להמשיך ולדבר; קול מהקהל קרא "אולי תשתתקו?" אך אחרים השקיטו אותו, במקום שהוא ישקיט אחרים.
הרגשתי שאני מזיע מלחץ, ידיי רעדו ורגליי איימו לקרוס.
פאבאלן אמר:"על הנער למצוא משהו אבוד ביער משהו חשוב אבל.." כאן השתתק פאבאלן ונעץ את עיניו בילדים הואה סקר אותם, אחד על אחד, עד שהגיע עליי.
הוא לחש:"אבל היער חמקמק, הוא מהטל בך, משגע אותך, ויפחיד אותך עד שתרצה לברוח, לרוץ."
צמרמורת עלתה בגבי, ומבלי מסים הדקתי את ידי לצווארי, מישהו גיחך מהקהל אך אני התעלמתי ממנו, הדבר השני שהפחיד אותי היה הטבעת-היא התהדקה לי על האצבע בצורה כואבת,לוחצת ומלחיצה כל כך כאילו מישהו ציווה עליה לעשות זאת.
פאבאלן המשיך:"האו, המיבחן האמיתי נמצא בליבך, לא ביער, לא כאן ולא בשום מקום אחר. על תוותר,עמוד על שלך."
הקהל הריע שוב.
כפות רגליי רעדו, חיפשתי תמיכה בידיי, הרגשתי שאני חייב להישען על משהו, כי עיגולים שחורים-אדומים ניצבו בעיני, הרגשתי שאני הולך להתעלף מרוב פחד.
"תצעידו אותו אל היער!" קרא לפתע מישהו מהקהל, וההמון התחילו ללכת מאחורי, רודף אותי קדימה, אל היער, אל מקום צבעוני ולא מובן.
כשהגעתי אל שורת העצים הראשונים הילדים הלכו צעד אחורה והביטו בי בציפייה, ידעתי מה הם רוצים ממני, הם רצו שהלך לתוך היער, שיעשה משהו שאיני מסוגל לעשות. משהו איום, מפחיד ומרגש כאחד.
גררתי את רגליי לכיוון היער, ונתמכתי בעצים, העיגולים השחורים נעלמו בעיניי אך הטבעת המשיכה ללחוץ,.
נכנסתי לשורת העצים השנייה, היא הייתה סבוכה וירוקה, דממה השתררה במפקד הטבעות, דממת מוות מפחידה, דממה שגורמת לך לברוח אחורה בצרחות איימה.
איי שם זימר עורב את זמרתו האחרונה ובכך-מפיג את הפחד ואת הדמה.
כשהבטתי לאחור, הבחנתי שאדיסנה מביטה בי, עוד דמעה נוצצת וכסופה נחה על לחייה, היא התוותה ללא קול מילה אחת ויחידה-בהצלחה.