מפקד הטבעות פרק 22

כשהבטתי בו, הרגשתי איך הטבעת מתהדקת על האצבע שלי בצורה לוחצת ומכאיבה, פלטתי צווחת כאב נמוכה וקטנה.
התיישבתי בשקט ליד פאבאלן.
סביב השולחן ראיתי מפה אחת גדולה-כנראה המפה של היער ושל המחנה.
"האו אני חושב שאתה מוכן!" הוא אמר והביט בי בציפייה שאשאל את השאלה הכי הגיונית, ואכן- שאלתי.
"מוכן למה?"
"אתה יודע שכדי להישאר כאן עלייך לעבור שלושה משימות."
"כן, אני יודע."
"ואתה בטח יודע שאתה תקבל שיעור אחד מבני ולאחר מכן תעמוד במשימה הראשונה שלך."
"איזו משימה?"
פאבאלן הטיל את ראשו לאחור-וצחק.
"האו, אתה תלמיד טוב," אמר ובעיניו היה מבט מתגרה "אלווי שכולם יהיו כמוך. אני בטוח שתצליח לעבור את שלושת המשימות. מלבד זאת כל משימה לוקח יום אחד זאת אומרת שפעם בשבוע תהיה לך משימה וברגע שתעבור את שלושתם תוכל להישאר כאן ולקבל עוד טבעת, אומנם.."
קמתי מהכיסא והלכתי למזוג לי לשתות, רציתי לשאול שאלה ולא ממש רציתי להסתכל עליו ולדעת את התשובה הייתי חייב לעמוד מנגד-להיות מוכן להתחבא.
"המשימה מסוכנת?"
"מה?" שאל פאבאלן כשבת צחוק שבה אל פניו "ברור שלא. הם לא יהרגו אותך-זה בטוח. אולי הם יפצעו אותך אנושות או יגרמו לדום לב, אבל לא!" החיוך נעלם מפניו כשם שבא.
את המילים האלה הוא אמר בארשת מוזרה- עצב מהול באושר, פחד מהול באומץ ותקווה מהולה באכזבה, בכאב, ובחוסר אמון.
"הם לא יהרגו אותך, האו. בזה תהיה בטוח."
שתקתי, לא שתיתי את הכוס שמזגתי לי. לא יכולתי. הייתה לי מין פיסת מידע חשובה במוח. פיסה חשובה שרוצה לומר לי משהו, אך היא התנדפה בכל פעם שהחזקתי בה. בכל פעם רציתי לדעת את האמת,
הרגשתי צמרמורת בצווארי והטבעת התהדקה לי על האצבע עוד יותר.
רציתי להסכים.
אבל משהו אחר, חשוב יותר אמר לי לסרב ולברוח. ניסיתי לחפור עמוק, לדעת למה לא להסכים, ולדעת למה לברוח. להתחבא. ולא להסכים להצעה של פאבאלן.

לפני שקירבתי את השתייה לפי, ניסיתי לאחוז את פיסת המידע שבמוחי- אך לשווא.

גמרתי את השתייה במהירות והסתובבתי לכיוון פאבאלן.
"מתי המשימה הראשונה?"
"זה אומר שאתה מצטרף?"
"זה אומר שאני שואל." אמרתי, מנסה להסתיר את רגשותיי בחומת ברזל גבוהה. אולם, החומה לא הייתה נחוצה -פאבאלן אמר:"כשתסכים לעשות את שלושת המשימות אני יגיד לך, בינתיים, יש לך 24 שעות לחשוב על תשובה. אל תאכזב אותי."
כשהוא יצא מהחדר, הורדתי במהירות את הבגדים הלחים, ולאחר מכן את הטבעת.
כשהורדתי אותה, הבחנתי שבמקום בו הייתה הטבעת, היה עכשיו קו עגול.
תיזהר. קרא קול מאחורי, הסתובבתי במהירות.
לא היה שם איש.
תיזהר קרא הקול, הפעם-במוחי שלי.
"אני…אני ינסה." קראתי לחלל הריק.