מפקד הטבעות פרק 21 חלק 2

"את רוצה שאקפוץ? כאילו לנהר?" שאלתי אותה, המום לחלוטין ממה שהיא רוצה שאעשה;
מה עובר עליה? חשבתי בפעם האלף.
"כן." היא אמרה "זה יכול לעלות לך כמה זיכרונות."
"אני לא הולך לקפוץ." אמרתי, נחוש בדעתי.

אדיסנה רצתה שאקפוץ לנהר- כדי לראות אם אוכל להיזכר במשהו בלתי רגיל בזמן שהייתי ביער.
אבל אני לא רציתי, פחדתי מהאמת שתתגלה.

אדיסנה הביטה בי, מבטה נחוש בדעתה להפיל אותי לנהר-למרות רצונותיי.-ולראות אם אני זוכר משהו.
היא רצתה שאראה אם אני יודע משהו על ארול ועל סיבת עזיבתו.
לא אהבתי את הקשר שבינה לבין ארול, משום-מה, הרגשתי תחושת שייכות מוזרה כלפי אדיסנה-כאילו היא שייכת לי ואף אחד לא ייקח אותה ממני.

האם אדיסנה וארול היו חברים לפני שארול עזב? אם כן, למה עזב? מה היה כל-כך נורא עד שנאלץ לעזוב אותה?
הרכנתי את מבטי כשחשבתי על זה- על מה שהם עשו-או לא עשו ביחד; הרגשתי שאני מסמיק.

אדיסנה הביטה בי ומבטה אמר הכול-היא רצתה לדחוף אותי לנהר.
"את לא תעיזי." סיננתי לה, מופתע מכך שאני יוכל להבין המון ממבט אחד קטן.
"אני לא שואלת אותך." אמרה אדיסנה ודחפה אותי לנהר.

הדבר הראשון שחשבתי היה וואו, קפוא פה.
הדבר השני היה- מה אדיסנה חשבה לעצמה? אני לא עבד שלה! בעיקר לא אחד שאפשר לדחוף אותו לנהר כדי לדעת מה קרה לחבר שלה! הרגשתי כעס עולה בי כשחשבתי על זה.
מה הם חושבים לעצמם?
מי הרשה להם לעשות בי מה שבה להם?
הלווו! גם אני בן-אדם!

באותו רגע הרגשתי כמו בובה על חוטים. בובה, שכל אחד יכול לבוא ולעשות בה כרצונו.

המחשבות-לא בדיוק עזרו לי, השחור סגר עליי, באוזניי שמעתי שאון מים. לבי דפק כשהראות שלי זעקו אוויר.
כשהכל השחיר זיכרון עלה לי,
לא זיכרון מהצונאמי.
וכמובן לא זיכרון שאיבדתי.
זיכרון שנחקק בזיכרוני עוד לפני שנולדתי.

כשהמשכתי להיות שם. בחושך. תוהה עם עליי לחזור, ואם כן-איך?
שמעתי קול:"תחזור האו."
הסתובבתי במהירות, וראיתי זוג עיניים צהובות כשמש, הן היו גדולות.
"מי אתה?" שאלתי, הוא היה מוכר לי במעורפל, ידעתי איכשהו- שהוא חבר,ידיד, מישהוא שיעזור לי או לפחות צריך.
זוג העיניים מצמצו ואמרו שוב:"תחזור האו."
כחכחתי בגרוני, האם אני מת?
"הזמן לחזור לכאן יגיע כשהוא יחליט, אבל עכשיו."
ראיתי את עיניו מחייכות חיוך עצוב.
המון שאלות בצבצו לי בראש, איש לא ענה עליהם-או לפחות יענה.

" עלייך לחזור." קראו העיניים בעצב, אחת העיניים מצמצה ובזווית עינייה ראיתי דמעה.
דמעה זהובה וקטנה, כמעט בלתי נראית.
ואז הבנתי-או לפחות חשבתי שהבנתי..

"רגע!" קראתי, "אני עומד למות? לזה התכוונת?"
"תחזור." קראו העיניים, מבטם עצוב, חסר חיים.
"תחזור." אמרו שוב.
העיניים נמסו בחשכה ואני התעוררתי.