מפקד ההטבעות פרק 26

מפקד ההטבעות פרקים 26
"ארול, אתה לא מת?" אמרתי לארול שמולי, הוא ניצב על יד אחד העצים, נשען עליו בעזרת הכתף הימינית שלו, והביט בי במבט מוכיח ומאשים כאחד.
"אמרתי לך לא להתעסק איתם, אך אתה בכל מקרה לא הקשבת לי, כמו תמיד."הוא אמר והתקרב אליי,הלכתי צעד אחורה, הוא לבש גלימה שחורה וגדולה, שיערו המטולטל גלש כל כתפיו ומשקפיו לא היו אצלו- מה שהבהיר את עיניו הכחולות כשמים שמעל הים.
"פאבאלן אמר לי-לנו, שאתה מת." מילמתי, מבולבל לחלוטין.
"לנו?" שאל ארול המבולבל.
"לי ולאדיסנה," הסברתי."היא מתגעגעת אלייך." אמרתי לאחר זמן מה.
ארול הטיל את ראשו לאחור וצחק "ואתה האמנת לו?" שאל, בעודו צוחק.
הוא סובב את ראשו לכיווני ונעץ את עיני החתול שלו בי.
בקול עמוק, מפחיד ומלחיץ הוא אמר:"פאבאלן שיקר, הוא תמיד משקר."
"ארול.." קראתי, "אני לא מבין מה.."
ארול התעלם מהשאלה שלי וסינן:"פאבאלן שיקר, הוא תמיד משקר."
הוא התקדם לעברי ואני צעדתי צעד אחורה, מעדתי ונפלתי. פרץ דם יצא מרגלי, ארול המשיך להתקדם לעברי, הוא ירד על ברך אחת ותפס את צווארון חולצתי, ניסיתי לשלוף את הפיגיון, אך ארול היה זריז ממני, הוא קיפץ מעליי ותפס את ידי.
עיניים צהובות יצאו מהחשכה והביטו בארול
"תתעורר!" קראו העיניים "תתעורר!"
***
התעוררתי בבהלה, והבטתי לצדדים, 'זה רק חלום,' מלמללתי לעצמי. 'רק חלום.' קמתי משק שינה ופניתי לכיוון הנחל, כרעתי ברך והתחלתי ללגום ולשטוף את פני, המים היו קרירים ומעוררים. נשמתי נשימה עמוקה, גלגלתי את הדברים והתכוננתי לצאת לדרך.

אחרי כמה דקות, התחלתי לצעוד, לא ידעתי באותו זמן לאן ללכת, ובטח שלא למה. רק ידעתי שאני צריך לחפש משהו, או מישהוא.
השמש הפציעה בשמים והשפיעה עליי קשות, הזעיה נתפה מראשי ובגדיי נדבקו לבשרי, הצבעים הסתחררו מעליי ומצדדיי, צבעי ירוק, חום ותכלת,
הרגשתי שראשי מסתובב ומסתחרר, נעצרתי, התיישבתי על בול עץ והנחתי את ראשי בידיי, נאנחתי אנחה עמוקה ועצמיתי את עיני, 'תתרכז בנשימה' לחשתי לעצמי 'תתרכז בנשימה.'

כשהערב ירד, התחלתי לאבד תחושת זמן, הרגשתי כמו רובט שהיקצו לו את חייו, מה הוא יעשה בהם ואיך; כמו אחד שסדר יומו מתנהל כרגיל, בלי שינויים ובלי הסחות דעת; אחרי הכל,קמתי בבוקר והלכתי ביער, בערב הלכתי לישון וכשקמתי שוב המשכתי ללכת ביער, זה הרגיש כמו גלגל מסתובב שלא מפסיק, גלגל שחוזר על עצמו, בכל מאיה, שניה, דקה ושעה.
זאת הייתה הרגשה מוזרה, הרגשה שהתגברה בכל פעם שצעדתי, הלכתי לישון או עשיתי משהו אחר ביער.

המדורה הפיצה אור קטן ומסנוור, כיסיתי את עצמי בבד והיבטתי בה, בידי אחזתי לחם שהבאתי ממפקד הטבעות וביד השניה החזקתי בפיגיון, לא הלכתי לישון, ידעתי שלא אירדם, אז בכלל לא ניסיתי. אחרי הכל, מי יכול לישון ביער מלא נמלים, עכבישים וסלעים דוממים שמטילים עליך צל בכל מקום שאתה הולך?
בזמן שהותי ביער, לא פחדתי, אבל גם לא הרגשתי אומץ, לא הרגשתי אפילו שמחה על כך שאפגוש את הורי, הרגשתי שרגשותיי נעלמו, התפוגגו. הרגשתי שהמסע לוקח את רגשותיי, את האומץ שיש לי, את הפחד, התקווה, האושר, ואפילו את העצב. כל אלה התפוגגו בזמן שהיתי ביער; אפס, הרגשות לא נעלמו לגמרי, הם היו בליבי, אני יודע-ותמיד ידעתי-שהם שם, אך היער כיסה אותם בערפל, בחומה בלתי נגישה כך שהייתי חייב להתעלם מהם, מהרגשות שעיצבו אותי, את האופי שלי ואת מי שאני עכשיו.
הרגשתי כמו מכונה, מכנה חסרת חיים שכל הרגשות שלה נעלמו ממנה, כאילו מישהוא לקח אותם והחביא אותם במקום רחוק, רחוק מאוד.
מה גרם לזה לקרות?- את זה, לעולם לא אדע.
***
אני לא זוכר כמה ימים עברו, אך אני כן זוכר את הלילה ההוא, הלילה ששינה את גורלי לנצח.
הייתי ליד המדורה והכנתי ארוחת ערב מארנבת שצדתי, רגע לפני שחתכתי את בשרה, מישהו זע מאחורי, וכשהסתובבתי במהירות, ראיתי עינים צהובות יוצאות מאחד העצים, העיניים היו כל כך מוכרות ועם זאת מרוחקות, מוזרות; העיניים התקדמו לעברי, וככל שהם התקדמו לעבר האור, יכולתי לראות את גופם, את פניהם.
זה היה נער, שיערו היה שחור וארוך, עיניו היו קטנות וצהובות ובגדיו היו בלויים, היה לו זנב חום וכנפיים קטנות ושחורות, הוא פתח את פיו ויכולתי להבחין בניבים לבנים כשלג.
"ובכן, ילד." ליחשש היצור. "נראה שהתרחקת קצת מהבית."
שלפתי את הפיגיון והתקדמתי לעברו. "מי אתה?" שאלתי, "מה אתה רוצה?"
היצור הניד את ראשו וליחשש כמה מילים.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, "מי אתה? מה.. מה אתה?"
היצור לא ענה, הוא פתח את פיו והשמיע כמה צלילים, אטמתי את אוזניי בעזרת כפות ידיי במהירות, הצלילים היו נוראים, הם הזכירו לי את המוות עצמו.

כשהיצור השמיע את קולותיו הלכתי כמה צעדים אחורה ובטעות דרכתי על אבן ונפלתי.
היצור הביט בי והפסיק את הצלילים שבקעו מפיו.
"מי אתה?" שאלתי, ומזה ימים רבים, שמעתי פחד בקולי. "מה אתה רוצה?"