מעשה בארבעה אחים

היה היו פעם ארבעה אחים, רביעייה אשר חיה בישוב קטן אי שם ברמת הנגב המזרחי, בנקודה אשר השקיפה על הרי ירדן, הערבה המוארכת והירקרקה, הר צין ורמת הנגב.
לפני עשר שנים נולד הראשון מבין האחים, ילד סקרן עם קליטה מהירה שקיבל עד מהרה את הכינוי החכם. הוא חי שנתיים לבדו וזכה לאהבתם הרבה של הוריו, עד שנולד תינוק חדש למשפחה. הילד הקטן שיצא לאוויר העולם לא אהב את היחס הרב אותו העניקו הוריו לאחיו הגדול והחל להתנכל לו בצורה רעה, דבר אשר הצדיק את כינויו- הרשע.
החכם והרשע המשיכו לחיות עוד שלוש שנים בגפם ולבסוף זכו לאח חדש, ילד מתוק וחולמני. פרט זה מנע ממנו לחזות את ההצקות של הרשע, מה שהעניק לו לצערו הרב את השם התם.
אחרי שלוש שנים נוספות נולד האח הרביעי והאחרון, כזה שאפילו עד היום לא הצליח לפצוח את פיו ולהוציא ממנה מילה בעלת הברה הגיונית- זה שאינו יודע לשאול.
הרביעייה התגוררו אצל הוריהם במשך עשרת השנים הראשונות לחייהם, עשר שנים שידעו עליות ומורדות, שמחות וכעסים, זיכרונות מאושרים. אלו היו שנים בהן הם ידעו אושר אך גם עצב, אהבה אך גם קנאת אחים. לצערם הרב של הארבעה, בחלוף עשר השנים קרה אסון. תאונת דרכים קטלנית קטפה את הוריהם באחת, משאירה את הילדים לבדם בעולם. שירותי הרווחה אספו אותם במהירות והניחו אותם בבית קטן במקום מרוחק מביתם, בית בו היו יתומים רבים בדיוק כמוהם.
החבורה עד מהרה התפצלה, כל ילד הלך לדרכו והצטרף לקבוצה שונה. היו ימים רבים בהם הם לא החליפו מילה וחודשים רבים אף יותר בהם הם אף לא החוו בראשם לשלום בעת שחלפו אחד על פני השני במגרש המשחקים.
גם הלילה בו התחיל סיפורנו לא התחיל בצורה שונה. כל אחד מהאחים שכב במיטתו המרוחקת מן האחרים, מפוזרים בין ארבעת פינות חדר השינה הגדול. לא נראה היה שזה הפריע למישהו מהם.
זהו היה הלילה שלפני ליל הסדר, ארוחת הערב החגיגית של חג הפסח, ליל הסדר הראשון מחוץ לבית הוריהם.
התם חלם את חלומו הקבוע, אותו חלום שלא עזב את מנוחתו כבר שנה ארוכה.
הוא אהב לחלום שהוא חי בממלכה רחוקה ודמיונית, בה הוא אדם חזק בעל אומץ לב וקור רוח, גיבור שמציל אנשים רבים, רוכב על נמרים, גואל ערים וארצות.
הממלכה הייתה אמנם בדמיונו, אך הוא הרגיש שהיא מוחשית ומציאותית. כאילו היא באמת קיימת, אי שם מעבר למישור החלום.
באמצע הלילה התם התעורר משנתו. היו פעמים, אבל פעמים נדירות מאוד, שבהן הפריע לו שהוא ואחיו לא מדברים אחד עם השני. הוא העביר את מבטו אל עבר החלון והציץ החוצה אל מרחבי הנגב העצומים שהתחבאו בחשכת הליל, חשוכים ואפלים, שוממים ומבודדים.
הירח המלא בקושי חדר את שכבת העננים השחורים שנעו בשמיים, מדי פעם הציץ ואז מיהר להיעלם שוב מאחוריהם למשך דקות ארוכות. התם עצם את עיניו וניסה לחזור לישון.
אך להפתעתו, קול חלש ומרוחק של צלחת נשברת גרם לו לפקוח את עיניו במהירות ולהתרומם במקומו.
כנראה כלום, הוא חשב לעצמו, אך נבהל כששמע עוד קרמיקה נשברת.
הילד קם ממיטתו וניגש אל עבר דלת החדר, יצא אל המסדרון האפל והלך לאורכו באיטיות, מביט לצדדים בחשש רב.
ככל שהוא התקרב אל המטבח הוא ציפה לראות מנורה דלוקה או לפחות את מנהלת בית היתומים המגושמת, אך זה לא מה שהיה. הוא ראה אנשים אחרים, מתחבאים בתוך החשכה, או שאלו בעצם היו יצורים אחרים.
הם היו גבוהים ואפלים, עיניהם ברקו בלובן עז, גופם השעיר היה לבוש בשריון שהזכיר בית של צב ומראש כל אחד מהם בלטה קרן חדה וארוכה. התם הצליח להבחין בחמישה מהם שהסתובבו ברחבי המטבח ואספו כלים שונים אל תוך שק בוצי ורחב.
הוא ניסה להבין מה מתרחש לנגד עיניו, אך השם היחיד שהוא הצליח להצמיד ליצורים הללו היה- למרבה אימתו- "שדים."
אחד השדים תפס את קערת ליל הסדר וזרק אותה לתוך השק, צירף אליה את כוסות היין המעוצבות שמנהלת בית היתומים קנתה במיוחד לערב הקסום. שד אחר רוקן פנימה ארגז שלם של הגדות ואחד אחר ניסה לטעום את החרוסת אך שפך אותה בגועל על הרצפה.
התם חשש לדבר, הוא רק התרחק אחורנית בחזרה אל המסדרון, מנסה להיבלע בתוך החשכה. זה רק חלום רע, הוא הרהר לעצמו בפחד ואימה, בסך הכל חלום…
התם הגיע אל דלת חדר השינה והביט על מיטתו של אחיו הגדול, החכם, מקווה להעיר אותו ולהיעזר בתבונתו. אך אחיו לא היה שם לבד. מעליו ריחף אחד מן השדים, נצמד לאוזנו ושואב ממנה אוויר. מתוך האוזן יצא פרץ אור זהוב וקטן, אור מלא בחלקיקי אש בוערים, מעין פרפרים זעירים שנפנפו בכנפיהם באימה. השד שאב את הפרפרים לחיקו בהנאה מרובה, תענוג צרוף שהעלה חיוך רחב על פניו.
"מה אתה עושה?!" צעק התם.
השד עצר את מעשיו והביט על האח השלישי, מה שהעיר גם את החכם- שלבסוף הבחין ביצור שמעליו.
כולם הסתכלו בתדהמה אחד על השני למשך שניות ארוכות שלאחריהן השד התפוגג לעשן שחור וסמיך, טס מעל התם היישר אל תוך המסדרון. המנורות הסגורות נדלקו ונכבו, הבהבו בעוד השד עף ביניהן לעבר המטבח.
כלבים נבחו במרחק והתרנגולות מהחצר קרקרו באימה בעוד התם והחכם החלו לרוץ אחריו, נכנסו בפראות לתוך המטבח וראו את כל שאר השדים מתפוגגים גם הם.
שני האחים הנוספים הצטרפו אליהם, הציצו מעל לראשיהם. פיהם של כולם נפער בתדהמה.
"מה אתם עושים?!" צעק החכם למראה השק הגדול שהחזיק בתוכו את כלי ליל הסדר, "תחזירו את כל מה שגנבתם!"
במשב רוח עז השדים טסו אל מחוץ לחלון הפעור, מה שהוביל את ארבעת הילדים לצאת אחריהם מהמבנה ולהביט בגושי העשן הגדולים שהסתחררו מולם בשמי הלילה, שמיים שעד מהרה התמלאו בציפורים ועטלפים שרקעו בכנפיהם בפחד. שנייה לפני שהשדים נעלמו לחלוטין התם הצליח להבחין בפניו של אחד מהם, פנים שחייכו חיוך ממזרי ומרושע.
"הם גנבו את ליל הסדר," אמר החכם בעוד האוויר מסביבם נרגע, "הם הרסו לנו את החג."
ארבעת האחים התיישבו על הקרקע בעצב. הם לא יכלו להסביר מה הם ראו מול עיניהם ובייחוד לא ידעו איך להסביר את מה שקרה למנהלת בית היתומים. דקות ארוכות הם הביטו אל השמיים, כמו חיכו שהשדים יצוצו ויחזירו להם את שללם.
אך לבסוף משהו אכן קרה. שובל מוזר חצה את השמיים, כוכב נופל שנע במהירות היישר לעברם. עד מהרה הם הבחינו ביצור גדול ומכונף שחתר בשמי הלילה כמו דג ששוחה מתחת למים. יצור לבן וגדול, בעל ארבעה רגליים וזנב ארוך. ארבעת הילדים אימצו את עיניהם ולפתע הבינו שעל גבו של היצור יושב אדם גבוה ומזוקן, אדם שהחזיק מטה גדול בידיו.
בתנועת כנפיים רכה היצור נחת על הקרקע מולם והאדם ירד מגבו. הוא לא התייחס אל ארבעת הילדים שהיו מולו, ניגש אל הקרקע והחל לרחרח אותה באטיות. הילדים בקושי התעסקו באדם המסתורי, אלא בחנו את היצור המכונף שעמד מולם, מצליף עם זנבו ברוח הנגבית הקרירה.
"זה… זה חמור," מלמל החכם, "חמור עם כנפיים."
אכן, זה היה חמור מכונף. החיה הסתכלה בעניין על בעליה. הוא הרים באצבעותיו נוזל שחור ודביק, רחרח אותו וטעם.
"סטרא," מלמל.
"מי אתה?" שאל התם את האיש.
"שתוק!" לחש לו הרשע, "אנחנו חייבים ללכת מפה. הבן אדם הזה נראה משוגע."
התם לא התייחס, אלא רק התקרב לזקן באטיות, מביט עליו ביראה. "השדים גנבו את ליל הסדר. הפכו לעשן, הסתחררו מולנו ונעלמו. אנחנו לא יודעים לאן הם הלכו."
האדם עדיין לא התייחס לילד, קפץ על חמורו ותפח על גבו.
"בבקשה! אתה חייב לעזור לנו! כל הכלים נמצאים אצלם!"
האיש שלח את ידו אל סל נצרים שהיה תלוי על גבו של החמור ושלף מתוכו שק עור קטן.
"קחו את זה, תחזרו למיטה, ולפני שאתם עוצמים עיניים תשחררו את מה ששוכן בתוכו. חלומות טובים יעטפו את שנתכם."
"אנחנו לא רוצים ללכת לישון!" קרא החכם, "אנחנו רוצים לעזור לך! קח אותנו איתך."
האיש הניח את השק בידיו של התם וליטף את עורפה של החיה.
"לילה טוב," הוא אמר בעוד החמור פרש את כנפיו לצדדים והמריא מעלה. אך למה שקרה לאחר מכן הוא לא ציפה. הילדים סירבו להשלים עם גורלם והסתערו לעבר זנבו המתנפנף של החמור. ראשון תפס בזנב החכם ואת רגלו תפס הרשע. התם היה הבא בתור ואחרון חביב היה זה שאינו יודע לשאול. כולם המריאו מעלה עם הזקן וחמורו. הרוח דקרה אותם בחוזקה, כל נפנוף בזנב גרם להם להתנדנד באוויר בגובה של אלפי רגל מעל פני הקרקע. אך הם החזיקו חזק, מיקדו את מבטם בכיוון תעופתו של החמור.
כעבור דקות מספר של מעוף השמיים השתנו.
מתוך האפלה ובינות לעננים יצאה קרן אור חזקה, דבר שאף אחד מהם לא צפה שיקרה בשעה שלוש לפנות בוקר. השמיים החלו להתערבל מסביבם, צורות צבעוניות הקיפו אותם מכל הכיוונים, נשמתם של הארבעה קפצה בתוך ליבם, גורמת להם להחסיר פעימה.
האור הלך והתחזק, הקיף אותם מכל הכיוונים. הם הרגישו שהם מתנתקים מכוח המשיכה ונראה היה שאפילו החמור הפסיק לנופף בכנפיו. הקיפה אותם הרגשה משכרת של ריחוף שמימי, אלוהי, חסר מגבלות. שיכרון חושים משגע כמוהו הם לא הרגישו מעולם, הרגשה שלא המשיכה זמן רב כי הם נדחפו בחוזקה מתוך נקודת השיכרון היישר אל שמי המציאות והחמור חזר לנופף בכנפיו בעוצמה.
אך כעת הם היו במקום אחר. הלילה שוב הקיף אותם מכל הכיוונים, אבל את הארץ שהתפרשה מולם וזהרה לאורו של הירח הם לא זיהו כלל. אורות מנורות הרחוב לא נראו עוד והרים גבוהים ועצומים צצו אל מול עיניהם, מעלימים מאחוריהם את כוכבי השמיים הנוצצים. החמור טס מעל יערות עצומים, עבר בתוך מעבר עמוק ומאיים שהתפתל בינות להרים. תווי השטח הפכו להיות יותר ויותר מישוריים בעוד ששדות רבים צצו מכל עבר, ממלאים את האופק בעצים גבוהים כמוהם הילדים לא ראו מעולם. מעבר לשדות התנשאו להן גבעות זהובות שנצצו בשמי הלילה, גבעות שביניהן זרם נהר עוצמתי ושוצף שהתפתל כמו נחש בינות לבתרונות, הפך מדי פעם למפלים קטנים ולבסוף צנח בנפילה עזה אל עבר אגם גדול.
עיניו של התם נפערו בתדהמה, זו הייתה הארץ שעליה הוא חלם בחלומותיו.
הזקן סובב את חמורו מזרחה אל עבר ההרים הגבוהים, עיניו של התם נחתו על שביל לפידים ארוך שהתעקל מעלה בינות לצוקים השחורים, עולה אל הפסגה הגבוהה מכולן, עליה עמדה עיר גדולה ורחבה, בתיה העקומים נראו למרחקים. החמור עופף היישר אל העיר, כיוון את עצמו אל כיכרה המרכזית ונחת בעוצמה. הזקן קפץ מגבו של היצור בהחלטיות ונעמד על שתי רגליו, מרים את מטהו לאוויר בזעם.
"תושבי סטרא! הסברתי לכם לא פעם ולא פעמיים שמסעות הבזיזה שלכם אינם יכולים להמשיך ואינם מקובלים עליי ועל מלכי שושן. תחזירו את הכלים ששדדתם מהעולם שמעבר!"
אף אחד לא ענה, אך התם זיהה מספר שדים מפוחדים שהציצו על הדובר מבעד לחלונות הצרים. צינה הקיפה את הכיכר כולה, צינה אשר חדרה היטב לתוך נשמותיהם של האחים. הם רצו אל עבר אחד הקירות, הסתתרו מפני הבאות. עשן סמיך את האיש, מולו התגשם שד עצום בגודלו. עיניו רשפו, קרנו נצצה.
"אליהו היקר, אתה יכול למסור למלכת שושן שמקום זה הוא מעבר לתחום שליטתה. היא לא תצווה עלינו ציווים, היא לא תגיד לנו מה לעשות. מעשינו בעולם שמעבר הם ענייננו בלבד, לא עניינכם."
אליהו הרים את מטהו אל מול השד.
"אשמדאי, אתה לא תטיל את אימתך על תושבי אספמיה והעולם שמעבר יותר. אתה תפסיק את מסעות ביזתך ואת תקיפותיך על השלווה."
המטה החל לזהור בידיו של אליהו, אך אשמדאי לא נרתע כלל. להפך, הוא חייך חיוך קטן ונבזי.
גופו של אליהו החל להתכווץ, עיניו קטנו ואוזניו התחדדו.
"אין לך כוח כאן, אליהו התשבי," אמר אשמדאי בעוד הוא זימן כלוב קטן ונעמד מעל העכבר הקטן שהתרוצץ מתחת לרגליו, "אתה חלש כנגד הסטרא. להתראות, היה נחמד להכיר."
הילדים נדהמו. הם מעולם לא ראו קסם, דבר שהפליא אותם עד מאוד. כעבור מספר שניות אשמדאי הבחין בנוכחותם.
"מי אתם?" הוא שאל והניף את ידיו באוויר.
התם הביט בתדהמה על שלושת אחיו שהחלו להתכווץ גם הם, הופכים לעכברים קטנים ושעירים.
"מה עשית?!" צרח התם בעודו מרים את הרשע בידיו הקטנות, מביט עליו בתדהמה, "תחזיר אותם להיות בני-אדם!"
אשמדאי התקרב אל עבר הילד והביט על שק העור הקטן שהוא החזיק בידו.
"תן לי את זה."
"למה?" שאל התם בפחד קל.
אשמדאי לא ענה, אלא רק הביט על השק בפנים רעבות. כשהוא הבין שהתם לא מסכים להביא לו את שקיק החלומות, הוא הרים את אצבעותיו אל-על. התם לא הסכים לעמוד בדרך קסמיו והחל לרוץ, קפץ על גבו של החמור ואחז בו בחוזקה.
"קדימה, עוף מכאן!"
החמור פרש את כנפיו וקפץ השמימה, המריא גבוה מעל עיר השדים. אשמדאי עף אחריו, הפך לעשן והסתחרר סביבו. החמור פרץ דרך מעטה העשן והנמיך טוס אל עבר בקעה קטנה שהסתתרה בינות להרים, ממש מתחת לסטרא.
"מה אתה עושה?! תברח למקום רחוק מכאן!"
החמור הצליף בכנפיו בעוצמה באוויר ומתוך העשן המסתחרר נשלחה יד אפלה וארוכה היישר אל עבר השק, דבר שלא עזר לשד- כי שנייה אחת לאחר מכן הם התרסקו לתוך הקרקע הנוקשה של הבקעה. הילד עף מגבו של החמור וצרח צרחת אימה במשך כל נפילתו. הוא ציפה לפגוע באדמה, אך זה לא קרה. פרח לבן וגדול בלם אותו וריכך את המכה.
התם החליק מהפרח בקלילות ונחת על ישבנו, הביט אל עבר אשמדאי ששכב על הקרקע מולו, מתנשם בכאב. מלך השדים קם מהרצפה באיטיות והתרומם מעל התם, צמצם את עיניו בכעס והושיט את ידו.
"תביא את השק."
התם קירב את החלום לחזהו ונענע בראשו לשלילה. "תחזיר את האחים שלי להיות מי שהם היו."
השד לא הקשיב, אלא רק התקרב יותר קרוב אל הילד, "אין לך שום יתרון עליי. תביא את החלום עכשיו."
הילד באמת התכוון לעשות כמצוותו, אך אז להבות גדולות הקיפו אותם מכל הצדדים, עפו סביבם בסיבוב גדול ומבהיל.
"התרחק מהילד, אשמדאי, או שתעלה בלהבות," נשמע קולה של אישה מעבר לאש. אשמדאי נרתע למשמע קולה, והוא עוד יותר נרתע כאשר הוא הבחין בה. שיערה השחור השתפל מראשה עד לברכיה, מכוסה אך במעט בכיסוי ראש לבן. עיניה הירוקות בהקו לאור האש הבוערת, עיניים שחדרו לתוך נשמתו של התם.
הלפיד אותו החזיקה בער באש שמימית, אש אשר הפחידה את אשמדאי עד מאוד. "אני עוד אחזור," הוא אמר והתערפל, עף מעלה אל עבר עירו.
"לא ממליצה לך!" היא צעקה אחריו בעצבים.
כעבור כמה שניות האישה העבירה את מבטה אל עבר התם וחייכה חיוך גדול.
"מי אתה, ילד?"
היא העבירה את מבטה ממנו לחמור ואל העכבר שהיו שרועים על הקרקע לצדו.
"ברחתי מעיר השדים," הוא אמר והצביע על העיר הגדולה שהתנשאה מעליהם, "הם תפסו את אחים שלי… ואת הזקן שרוכב על החמור. הפכו אותם לעכברים."
האישה הביטה אל סטרא במבט חושש, אור הירח השתקף ונצץ עמוק בתוך אישוניה.
"בוא, אקח אותך לשועייב."
"למי?"
האישה נגעה בחמור וריפאה אותו מפצעיו והארבעה החלו להתקדם ברחבי הבקעה הקטנה. הפרח בו התם פגע היה בעל שישה עלים ושישה אבקנים. למרבה הפתעתו של התם, הוא היה נראה חי. הפרח פלט ריח מתוק וחזק מאבקניו היישר אל עבר נחיריהם של הילד ואחיו העכבר, דבר שהפתיע את שניהם. זהו לא היה פרח יחיד, אלא אחד מני רבים. צמחים זהים רבים מילאו את הבקעה הגדולה, מביטים מעלה אל עבר הירח המלא, מפריחים את אבקניהם אל-על. בכל פעם שענן הסתיר את הירח הפרחים הרכינו את תפרחתם, הביטו מטה אל עבר הקרקע במעין תנוחה עצובה.
"אהבת את הפרחים שלנו?" שאלה האישה.
התם הנהן והיא נקשה באצבעותיה, מדליקה להבות קטנות. הפרח נשרף באחת ומבין הלהבות הבוערות שהיתמרו השמימה יצא פרפר קטן ובוער שהמריא מעלה מעל האישה, מנסה לברוח. האישה הוציאה מכיסה רשת קטנה ותפסה בה את הפרפר, הכניסה אותו לתוך שק קטן וזהה לזה שהיה בידיו של התם. כשהאש כבתה עלי הכותרת השרופים נסגרו לתוך עצמם, החלו לתקן את עצמם ולצמוח מחדש.
"ככה נוצרים חלומות?" הוא שאל למראה המתרחש.
"אתה הגעת לבקעת החלום. רבים קוראים למקום הזה ליבת אספמיה, כי הממלכה כולה מלאה באנשים שהפכו להיות חלומותיכם, תושבי העולם שמעבר. אנו מגדלות אותם וכשהם בשלים אנחנו משחררות אותם לעולם. כל ליל סדר אליהו עובר לעולם שמעבר ומשחרר חלומות טובים. אני רואה שיש לך אחד בידך."
היא הצביעה על השק שאצל התם והוא הכניס אותו במהירות לכיס.
"אליהו הביא לי… לפני שקרה מה שקרה."
האישה כרעה על ברכה מול הילד. "אמרת שאליהו ואחים שלך הפכו לעכברים, נכון?"
התם הנהן.
"אל תדאג. אנחנו נחזיר אותם להיות בני-אדם. שמי אסאלה חסון, מה שמך?"
"צבי. אבל כולם קוראים לי התם. אני מעדיף את הכינוי שלי, למעשה…"
אסאלה חייכה חיוך קטן והביטה על הרשע שישב על כתפו של התם.
"וזה אחיך?"
"כן."
אסאלה הצביעה על כפר קטן בהמשך הבקעה. בתיו היו בנויים בצפיפות, על גגותיהם היו רעפים אדומים ונוצצים ועל קירותיהם היו כתובים משפטים בשפות שונות. מול הכפר הקטן, על צלע ההר הנגדית, עמד ישוב זהה נוסף. מתוך שני הישובים יצאו נשים רבות ורקדו יחדיו לאור הירח.
אסאלה סימנה לתם להישאר במקומו ונכנסה לאחד מבתי הכפר הראשונים. בתחילה התם לא שמע דבר מהמתרחש בפנים, אבל אז החל לשמוע צעקות.
"אסאלה, ממש לא!" צעקה אישה שאת פניה התם לא ראה, "אנחנו לא רוצות לעצבן את השדים. הם תופסים אומץ בזמן האחרון ועכשיו כשאליהו בידיהם הם יכולים להעז לפלוש לבקעה. המטרה שלנו היא אחת, לשמור על החלומות ולא מעבר."
"אנחנו צריכות לשחרר את אליהו ואת הילדים!" אמרה אסאלה, "בלי אליהו אין כל-כך טעם לגדל את הפרחים, לא נוכל להעביר אותם לעולם שמעבר."
"אליהו ישוחרר כשתהיה הזדמנות. אני אשלח משלחת לסטרא, אדבר על ליבו של אשמדאי ואבקש את סליחתו."
אסאלה יצאה מהבית בעצבים.
"אני צריכה למצוא דרך להחזיר אותך הביתה," היא אמרה לתם.
"לא!" קרא הילד, "את חייבת לעזור לי לשחרר את האחים שלי! אני לא יכול לחזור הביתה בלעדיהם!"
האישה הביטה על התם ואז העבירה מבטה אל דלת הבית שמאחוריה.
"בוא."
היא תפסה את ידו, העלתה אותו על החמור, ועפה איתו הרחק משם. הרשע נכנס לתוך כיסו מכנסו של התם והציץ על הנוף שהתגלה מתחתיהם. השחר עלה מעל אספמיה כולה, הממלכה הגדולה נגלתה לנגד עיניהם. ממערב היה ניתן לראות את האגם הגדול, מספר ערי ענק ואת הים הגדול והרחב.
אסאלה כיוונה את החמור אל עבר הים, חולפת במעופה על רחבי הארץ הקסומה והלא-מוכרת. הם עופפו מעל חצי אי גדול שחדר פנימה אל תוך הים, נרטבו מהגלים הגבוהים והלבנים שהתנגשו לתוך המצוקים החדים כתער. לאחר דקות ארוכות של מעוף מעל המים הכחולים התם זיהה קבוצת איים קטנה שהתקרבה ממרחק. החמור דהה מטה והם נחתו על האדמה הרכה והחולית. הגלים ליטפו את רגליהם בעוד השמש האירה את האיים הקטנים באורה החזק.
"מה אנחנו עושים פה?" שאל התם.
"אנחנו כאן כדי להשיג את הדבר היחיד שיכול לנצח את אשמדאי."
אסאלה נכנסה לתוך המים וסימנה לתם לבוא אחריה. הוא חשש מעט, המים היו נראים מפחידים מאוד.
"את רוצה שנצלול פנימה?"
"זה הסיכוי היחידי שלנו."
"ואם נטבע?"
אסאלה יצאה מהמים, כרעה מול התם והניחה את ידה על כתפו.
"פעם, לפני הרבה מאוד זמן, אני הייתי ציירת מפורסמת. הייתי יודעת לקחת צבעים וליצוק אותם על הקנבס למשהו מיוחד, ציורים של עולמות אחרים ומרוחקים, של חלומותיי הפרועים ביותר אך גם של פחדיי הכמוסים ביותר. יותר מהכל אני זוכרת את הציור האחרון שלי, הציור בו הופיעה גופתו המתה של אהובי- הציור שסימל את הפחד הכי גדול שלי, הפחד להישאר בלעדיו. יום-יום הוא היה נוסע לעבודה בדרך מפותלת וקשה, נוהג בזהירות במטרה לחזור הביתה בשלום. אך בסוף הדרך בגדה בו. סופה נוראית שטפה את הכביש העולה לפקיעין ולקחה אותו לתהום ביחד עם נשמתי, העלימה אותו מחיי לנצח. אני לא יכולתי להתמודד עם מה שקרה, לא הייתי מסוגלת לחיות לבדו, מה שגרם לי להיכנע לפחד ולהתאבד. עד עצם היום הזה אני מתחרטת על שעשיתי, מתחרטת על כך שלא ניסיתי ולא נאחזתי בחיים. אני נכנעתי לפחד ולכן טבעתי, אבל המסקנה שאני מנסה להעביר לך כרגע היא שלא כדאי לך להיכנע לפחד, אלא לצעוד באומץ אל תוך הסכנה והלא-נודע, לצלול לעומק ביחד איתי."
התם לא ידע מה להגיד על הסיפור אשר אסאלה סיפרה ולכן עמד בשקט שניות ארוכות, מהרהר. כעבור מספר שניות של מחשבה הוא הניח את הרשע ושק החלום על הקרקע ונכנס למים אחרי אסאלה.
השניים צללו עמוק לעבר שוניות האלמוגים רחבות הידיים שהקיפו את האי הקטן. הדגים הרבים והצבעוניים ברחו מהם בעוד הם צללו מטה ונראה היה שאסאלה מחפשת משהו מסוים מאוד. כעבור כמה זמן מתחת למים הם חזרו מעלה, נשמו אוויר וצללו שוב אל הקרקעית.
לבסוף הם מצאו את מה שאסאלה חיפשה, צדפה גדולה ורחבה אשר צבעה הלבן בהק לאור השמש שחדר את גלי הים.
אסאלה התקשתה לפתוח את הצדפה והייתה זקוקה לעזרתו של התם, דבר שהוא נעתר מיד לעשות. השניים פתחו את הרכיכה וחשפו פנינה קטנה ובוהקת. בתוך הפנינה בערה להבה לבנה וקטנה, להבה מסתורית וחמקמקה כמוה התם לא ראה. הילד הושיט את ידו כדי לגעת בפנינה היפה אך אסאלה תפסה את ידו בחוזקה וסגרה את הצדפה.
"מה זו הפנינה הזו?" הוא שאל כשהם יצאו מהמים וצעדו לעבר החמור.
"כאן, ילדי, נמצאת איתנו מי שתשחרר את שלושת אחיך ואליהו. קדימה, בוא נעוף לסטרא."

כשהחמור נחת במרכז העיר והשניים קפצו מגבו, השמש כבר הייתה במרכז השמיים.
"קדימה," אמרה אסאלה, "בוא נזמן את אשמדאי."
היא לא הייתה צריכה להגיד עוד מילה. למשמע שמו מלך השדים יצא מתוך ארמונו התת-קרקעי, גוש עשן שהתערבל סביבם ולאט לאט התגשם, עומד על שתי רגליו. "לא הבנתם כבר שאתם צריכים להתרחק מעירנו?"
אשמדאי פתח את כף ידו וממנה יצאו שלושת העכברים. הם נפלו אל עבר הרצפה, אך לא פגעו בה כי הוא תפס אותם והכניס אותם בחזרה לתוך הכלוב.
"תהפוך אותם בחזרה לבני-אדם," קראה אסאלה ושלפה את הצדפה מכיסה, "או שאכלא אותך."
אשמדאי צחק והרים את ידיו באוויר. לחרדתו של התם גם אסאלה הפכה לעכבר, מה שגרם לו לרוץ אחורנית ולהסתתר מאחורי החמור. אשמדאי התקרב אליו באטיות, רכן מעליו.
"תביא לי את החלום."
הפעם, התם הסכים. הוא שלח את ידו לכיסו והוציא את השק, קירב אותו באיטיות אל השד, אך מרוב שידיו רעדו הפיל אותו אל הקרקע.
השק נפתח והפרפר הבוער עף החוצה, הרביץ בכנפיו לאוויר והסתובב סביבם, משאיר אחריו שובל קטן של אש. אשמדאי ניסה לתפוס אותו אך לא הצליח, הפרפר הנמיך עוף ונכנס לתוך אוזנו של התם.
ראייתו של הילד התערפלה, אור לבן חדר לתוך עיניו. הוא ראה שתי דמויות מתקרבות אליו, נעמדות לצדו וכורעות על ברכיהן. פניהן הסתתרו באור השמש העזה, פנים לבנות ובוהקות שאת פרטיהן הוא התקשה לזהות.
"אבא. אימא!" התם קרא בעוד הוא הבין מי עומדים מולו, המום שדבר כזה יכול לקרות.
"היה חזק," אמר אביו, "כל זה, כל מה שאתה רואה, הוא בדמיונך! אתה שולט על הכל במוחך, אספמיה היא פרי מחשבתך."
"איך אני יכול לנצח את מלך השדים?"
"בקלות. כל מה שאתה צריך לעשת זה לדמיין."
"לדמיין?" הופתע התם, "אבל זה הכל בתוך ראשי, גיא תמיד היה צוחק עליי ועל דמיונותיי."
"אל תיקח דברים ללב. אל תיתן לאחרים לשנות את מי שאתה. אתה הוא השליט של חייך, המלך של מוחך," אמרה אימו, "תהיה בטוח במי שאתה ובכוחך, תרים את ידיך אל-על. אתה לא יכול להגשים את חלומותיך מבלי לחלום מלכתחילה."
השניים התפוגגו לנגד עיניו. היו לו שאלות רבות לשאול אותם, שאלות רבות מספור שכעת התפוגגו לעד. אשמדאי הרים בידיו את השק הריק וזעק. התם זחל אל עבר הצדפה, ניסה לתפוס אותה בין אצבעותיו. השד בעט בה והרחיק אותה ממנו, גער מעליו במבט זועם.
התם התחמק מאשמדאי וקפץ לצד, הוא הביט שוב פעם לעבר הצדפה והפעם דמיין אותה עפה לכיוונו, מה שאכן קרה. הוא פתח אותה בחוזקה ולחרדתו של מלך השדים הוא מעך את הפנינה. השניים הסתחררו באוויר מעלה אל עבר השמיים הנקיים בעוד שמתוך הפנינה יצאה אישה יפהפייה. שיערה היה כתום וגלוש, עיניה בהקו באש לבנה ובוהקת.
האישה חיבקה את השד חיבוק חזק וסובבה אותו במהירות בעוד שעיניו נפערו ובלטו מחוריהן, קרנו התמוססה וגופו הלך וקטן. האישה תפסה אותו בידיה וגררה אותו פנימה לתוך האבן העגלגלה. הדבר האחרון שהתם הצליח לשמוע הוא את צעקתו האחרונה של אשמדאי, צעקה שהדהדה ברחבי סטרא כולה- ואז גוועה.
שניות אחדות לפני שהתם פגע בקרקע הוא נתפס על ידי החמור המעופף, עליו היה רכוב אליהו בן האנוש.
"הצלת אותנו," אמר אליהו, "כולנו חזרנו להיות בני-אדם."
התם הביט מטה אל עבר עיר השדים ושם ראה את אסאלה ושלושת אחיו מנופפים לו לשלום.
"לאן אנו טסים?" הוא שאל, אך אליהו רק חייך והצביע על שק קטן שבתוכו נחו כלי הסדר שנגנבו מבית היתומים.
אליהו הטיס את החמור כל הדרך בחזרה אל העולם שמעבר, עולמו של התם, שם הוא הביא לילד להחזיר בשקט את החפצים למקומם במטבח.
השמש כבר החלה בשקיעתה מעל ארץ-ישראל, וליל הסדר הלך והתקרב. השניים חיכו מספר שעות באפלה, מחכים לשעת כושר, ואז עלו על החמור והחלו לעוף ברחבי המדינה כולה. הם חלפו מעל חיפה וירושלים, תל אביב ובאר שבע, אילת שבדרום ומטולה שבצפון. בכל מקום בו הם טסו התם לקח את הסל, שלף ממנו עוד ועוד חלומות ופיזר אותם מטה אל עבר האנשים שחגגו את חג הפסח.
הפרפרים הבוערים מילאו את שמי ישראל ועפו לכל עבר. התם ידע היטב שהם יגיעו אל יעדם. כשחלוקת החלומות הסתיימה אליהו חצה שוב את הגבול המתעתע בין שני העולמות ופנה לעבר עיר גדולה שעמדה במרחק, העיר הגדולה מכולן. בנייניה הגבוהים חדרו את קו הרקיע וטיפסו מעלה מעלה אל העננים, מוקפים בחומות עבות ופרברים רחבי ידיים.
השניים נכנסו לתוך ארמון העיר וביקשו לראות את מלכת שושן, אסתר. כשהיא הגיעה התם הגיש לה את הפנינה.
"זה… זה הוא?" היא שאלה והוא הנהן לאישור.
השלושה צעדו אל עבר הכספת המלכותית, כספת גדולה שנשמרה על ידי שומרים תמירים, שם היא הניחה את הפנינה- ונעלה אחריה.
"אסור לתת לה להיגנב, זה הדבר החשוב ביותר שקיים כרגע," היא אמרה לשומרים, "זהו אשמדאי בכבודו ובעצמו."
לאחר כמה דקות אליהו והתם עזבו את שושן ועלו מעלה אל עבר השמיים, הפעם עפים בחזרה לבקעת החלום. הם נכנסו לביתה של אסאלה, שם ישבו שלושת אחיו של התם. החכם בנה מתקן לתפיסת חלומות, מעין רשת מכאנית שיכולה לתפוס את החלומות בלי מגע יד אדם. כשהרשע ראה את אחיו הוא חיבק אותו ארוכות וביקש סליחה על כל המעשים הרעים שהוא עשה לו במהלך כל השנים, וזה שאינו יודע לשאול שאל את שאלתו הראשונה "אז אנחנו נשארים פה?"
"רק אם אתם רוצים," אמרה אסאלה, "יש לכם מקום כאן בביתי."
כולם הנהנו באושר ואסאלה החלה ללכת ביניהם.
"נראה לי שהכינויים שלכם כבר לא מתאימים לכם. אני חושבת שמעכשיו אני אקרא לשלושתכם- היצירתי, הטוב והיודע לשאול."
"ואיך תקראי לי?" שאל התם.
אסאלה ניגשה והניחה את ידה על כתפו.
"לך? שמך יהיה- האמיץ."