מעל השמיים- פרק רביעי

אני וג'וש הלכנו אחרי סאם לבית שלה. ג'וש היה עצבני מהשתלשלות האירועים האחרונים, ומזה שהבנו שאנחנו בבעיה קשה. הגענו לבית שלה ונכנסנו לחדרה.
סאם התיישבה על המיטה.
"את לבד בבית?" שאלתי. אני לא רוצה שהיא שוב תיראה כמו מטורפת שמדברת לעצמה, כמו שקרה בבית הספר.
"ארון אמור להגיע" היא אמרה והחמיצה את פניה.
"בסדר. בואי" אמר ג'וש ושלושתנו נכנסנו לחדר שלה. ג'וש סגר את הדלת.
"אוקיי סאם תקשיבי אנחנו בבעיה רצינית." אמר ג'וש.
"תרגיע" נשפתי בבוז. "אנחנו בסך הכל תקועים פה.. ובמילא היינו אמורים להשאר פה לנצח או משהו לא?"
"זה לא זה. היא רואה אותנו" אמר ג'וש בעצבנות.
"אז מה?" שאלתי.
"אז זה רע" אמר ג'וש. הוא התחיל ללכת במעגלים בחדר הקטן של סאם. הסתכלתי סביבי. החדר היה צבוע בגווני האדום, ודיי הזכיר את החדר של ג'וש.
נכנסתי למוח של סאם. אם ג'וש כלכך מודאג לפחות אני יראה קצת דברים שאני לא אמורה לראות, ואגלה אחת ולתמיד אם היא וארון באמת התמזמזו כמו שאני חושבת.
'הוא דיי חתיך..' המחשבה הראשונה שעברה לה בראש. איכס היא מדברת על ג'וש?! את האמת שהם דיי מתאימים, אבל עדיין, איו!
"את יודעת שהוא יכול לקרוא את המחשבות שלך כן?" אמרתי. כן אני יודעת, אני יכולה להיות מה זה חסרת טקט לפעמים, אבל באמת הפעם זה לטובתה. כאילו לא שהפעמים האחרות לא היו לטובתה.
סאם הסמיקה.
"מי זה הוא?" שאל ג'וש.
"אתה רואה פה עוד מישהו שיכול לקרוא מחשבות חוץ ממני וממך?" פניתי אליו בהרמת גבה.
"אה" אמר ג'וש וחזר להסתובב בחדר בעצבנות.
"למזלך הוא לחוץ מדי אז הוא לא יעשה את זה. רק אני מספיק מגניבה כדי לעשות משהו מגניב כמו זה" אמרתי, ומיד התחרטתי שהרגע אמרתי את זה. איכס אני נהיית כלכך חנונית.
"רגע את באמת יכולה לקרוא את המחשבות שלי?" שאלה סאם ספק בהתלהבות ספק בחשש.
הינהנתי.
"קול! על איזה מספר אני חושבת?" אמרה סאם בהתלהבות.
"שתיים" עניתי בעייפות. מספרים זה כזה משהו שגם בני אדם יכולים לעשות, אני הרבה יותר מגניבה מזה.
"יואו!!" היא קראה בהתלהבות. בדיוק באותו שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת בטריקה.
"ארון הגיע" אמרה סאם בשקט.
"יש!" קפצתי ויצאתי החוצה. עם ארון לא יכול לשמוע או לראות אותי, תנו לי לפחות להנות מזה.
חיבקתי אותו, והוא כמובן לא הרגיש אותי אז הוא פשוט המשיך ללכת קדימה. סאם יצאה החוצה והביטה בנו. מחשבה חזקה הבהיקה לי ממוחה, 'את כזאת פתטית' לפחות היא הבינה שהיא יכולה לשדר לי את המחשבות שלה.
"סתמי. אם ארון לא רואה אותי, לפחות מותר לי להשתעשע איתו" אמרתי וג'וש יצא מהחדר שלה.
"הילארי תעזבי אותו יש לנו דברים יותר חשובים לעשות" רטן ג'וש.
"אוף כל דבר כיפי שניכם הורסים. תעשו אגודת 'ההורסים את כל הכיף בלהיות מלאך' " אמרתי בעצבנות ועזבתי את ארון. הלכתי ברטינות חזרה לחדר של סאם.
התיישבתי בחוזקה על המיטה, שכמובן לא השמיעה שום ציוץ או חריקה.
"לדעתך ארון זוכר אותי?" שאלתי בשקט. שניהם הביטו בי.
"הוא צריך לזכור אותך?" שאלה סאם בבילבול.
"אני הייתי החברה שלו במשך שנתיים וחצי!" מחיתי. אין מצב שהיא לא זוכרת אותי. "הילארי ג'יימס" המשכתי ברטינה והצבעתי על עצמי.
"אהה" אמרה סאם.
"את לא הבנת את זה לפני?! את לא זוכרת אותי?!" שאלתי, והקול שלי התחיל לרעוד.
"מלכה בלתי מעורערת" מלמל ג'וש בגיחוך.
"אתה אל תתערב זה לא קשור אלייך" התעצבנתי.
"שותק, שותק.." הוא הגן על עצמו והרים את ידיו כמי שנתפס בפשע.
'הילדה הזאת מטורפת' שמעתי את מחשבותיה של סאם.
בום, כל התיאוריה שלי לגבי התיכון התנפצה. הייתי קפטן המעודדות, הילדה הבלונדינית והרזה שכל הבנים מעריצים, הזאת שבבריכה כל העיניים מופנות אליה, הייתי הילארי ג'יימס. ועכשיו אני כבר לא. העיניים שלי התחילו לדמוע. קיפלתי את רגלי על המיטה והנחתי את ידי על הברכיים ואת פני קברתי בידיי. זה היה קשה מדי. תחשבו שכל מה שחשבתם שאתם, כל מה שהרגשתם, כל דבר שהייתם, מתנפץ.
אני שונאת את התיכון, ואני שונאת את ארון, ואת סאם ואת ג'וש ואת אנטוני ואת כולם!
ג'וש וסאם הסתכלו עליי מובכים.
"דיי הילארי אל תבכי" ניסה ג'וש.
"אל תתחיל איתי עכשיו" אמרתי בעצבנות תוך כדי יללות ומשיכות אף.
"סליחה, סליחה.." מילמל ג'וש והתרחק.
שתקנו לכמה דקות בעוד הדבר היחיד שנשמע זה היללות שלי והקולות של ארון מהמטבח.
לפתע הקולות מהמטבח נפסקו וראשו של ארון הציץ מהדלת של סאם, "רק שתדעי שזה לא היה יפה מה שעשית היום.." סאם משכה בכתפיה בביטול, בעוד אני מרימה את מבטי העצוב והדומע לעברו, מתפללת שיראה אותי.
הוא מילמל משהו לא ברור ויצא מהחדר. אני קמתי ויצאתי אחריו. "תיתנו לי קצת להיות איתו, בבקשה. זה ההזדמנות היחידה שלי. ההזדמנות לזכור את כל מה שניפצת לי עכשיו מחדש" סאם וג'וש הביטו בי ושתקו כשיצאתי מהחדר של סאם ונכנסתי לחדרו של ארון. הוא שכב על המיטה שלו וקרא ספר. הוא כזה יפה, העיניים שלו כחולות כמו השמיים, בשונה מהעיניים הכחולות והכהות של ג'וש, ושיערו בלונדיני וגולש, שיער שכלכך אהבתי ללטף.
התיישבתי על מיטתו ונשכבתי לידו, מעמידה פנים שהוא מחבק אותי.
נכנסתי למוח שלו והתפללתי שלא יהיה שם שום דבר על מליסה. למזלי היו שם רק כמה דברים משעממים על הספר שהוא קורא. נשארתי ככה זמן רב.

* * *

שכבתי על מיטת הפלסטיק בבית הבובות המאובק של סאם כשאני בגודל של ברבי. כל העניין היה מצחיק, עד שהבנתי שאני וג'וש צריכים לחלוק מיטה. אני שכבתי עם גבי אליו ועצמתי את עיני, מעמידה פנים שאני ישנה.
"הילארי..?" אמר ג'וש. שתקתי. שיחשוב שאני ישנה אין לי כוח לדבר איתו.
"אני יודע שאת ערה.." הוא הוסיף בשקט.
"רציתי לשאול אותך משהו.." הוא המשיך. "את התנשקת פעם?" מה זה השאלה המפגרת הזאת? אני בת 16 וחצי והמלכה של התיכון. תיקון, הייתי בת 16 ומלכת התיכון, עכשיו אני פשוט מתה.
"דא" אמרתי בשקט, עדיין לא מסובבת את פני אליו, ולמרות זאת ידעתי שהוא שוכב על הגב עם פנים למעלה וידיים מאחורי צווארו.
"אני לא" הוא אמר והפתיע אותי, אז הסתובבתי עם פני לעברו.
"ידעתי שהייתי חנון בבית ספר שלך אבל עד כדי כך" אמרתי בחיוך קטן.
הוא גיחך "כן טוב זה לא שהייתי 'המלך הבלתי מעורער של בית הספר' "
"אחד-אחד" אמרתי עדיין בחיוך. הוא סובב את ראשו אליי.
"למה בכית מקודם?"
"זה דיי קשה לקלוט פתאום שכל מה שחשבתי על עצמי הוא היה המצאה שלי" אמרתי בחיוך מריר.
"את סתם מחמירה עם עצמך.. הבנים כן התלהבו ממך ואני בטוח שבאמת הרבה העריצו אותך" הוא אמר בחיוך מעודד.
"האחות של החבר שלי שהיינו ביחד במשך שנתיים לא זוכרת אותי. ג'וש זה אומר שאני הייתי כלום, אתה מבין?" אמרתי בעצב.
"אל תחשבי על זה ככה" הוא אמר. חייכתי חיוך קטן. הוא חמוד שהוא מנסה לעודד אותי ככה, ואת האמת שהוא לא באמת נראה כזה רע. והדבר הכי מצחיק זה שהוא הבן אדם היחיד נראה לי אי פעם שהתעמת איתי ככה. אפילו ארון היה די אומר כן לכל מה שאני אומרת ואז מנשק אותי או משהו כזה.
"לילה טוב הילארי"
"לילה טוב ג'וש"