מעוזו של השטן~פרק שני~

היו לי חיים רגילים יחסית. הלכתי לבית ספר, היו לי כמה חברות טובות, הייתי תלמידה שקדנית ויצאתי לבילויים. היה לי אח אחד שהיה קטן ממני בשש שנים ושני הורים שאהבו אותי. אבא שלי היה סופר נוער מצליח ואמא שלי הייתה ציירת, כך שאתם יכולים לנחש איך נראה הבית שלנו. מבולגן זו מחמאה בשבילו.
בכל ערב הייתי יושבת עם אבי בעליית הגג ועוזרת לו לכתוב את ספריו. יותר נכון אני הייתי ממציאה את הרעיונות, כמו במאי של סרט. לילה אחד כשישבתי לידו, בכיסא העץ הגס, מפעילה את הדמיון בניסיון למצוא התפתחות מעניינת לעלילה של אחד מספריו החדשים, שעלילתו, במקרה- או לא במקרה הייתה קשורה לגיהנום. ראשו התרומם מהמקלדת לפתע, והוא הביט בי. כמעט נפלתי מהכיסא. אישוניו היו אדומים כדם ומבטו נעשה אפל. הוא התחיל לדבר בקול עמוק, מרושע ועתיק יומין. זה לא היה קולו של אבא שלי. לא הקשבתי למה שאמר וברחתי. פרצתי את הדלת ורצתי. פשוט רצתי. אפילו לא ידעתי לאן. לאחר שעה, שעתיים אולי אפילו יותר, ראיתי נער רץ לעברי, מבוהל בדיוק כמוני. עצרתי לרגע, וכך גם הוא. בחנו אחד את השני מקרוב. היו לו עיניים עמוקות, בעלות גוונים יפיפים של תכלת. היה לו שיער שחור ומתולתל וגופו היה חטוב. הוא לבש לגופו חולצת טרנינג אפורה ומכנסיים קצרים שהגיעו עד לברכיו, לבוש לא מתאים במיוחד למזג האוויר הסגרירי.
לבסוף שאלתי בקול רועד:" אז מה הסיפור שלך?" הוא שתק דקה ארוכה לפני שענה:" את לא תאמיני לי".
"נסה אותי" עניתי לו בביטחון. הוא לקח נשימה עמוקה והתאמץ לדבר בקול יציב:" נכנסתי הביתה ואמא שלי ישבה על הספה, עם כוס בידה שתכולתה נראתה דומה בצורה חשודה לדם. היו לה ניבים וזנב מחודד, אבל הדבר הכי מוזר הוא שהעור שלה נהפך שחור כמעט לגמרי. בהתחלה חשבתי שהיא החליטה להתחפש לפני יום כל הקדושים, אבל ההתנהגות שלה הייתה כלכך משונה, היא התנהגה כאילו אני עושה לה תאבון. לא יכולתי לשאת זאת יותר וברחתי.
לא שמתי לב לאן אני רץ, פשוט רצתי."
הייתי מוכת אלם ותדהמה. בקושי הצלחתי לדבר. לבסוף הוצאתי משפט מגומגם:" גם לי קרה משהו דומה. ישבתי עם אבא שלי בחדר העבודה ולפתע אישוניו נעשו אדומים והוא החל לדבר אלי בקול שמעולם לא העליתי בדעתי שמישהו יכול להוציא, הוא היה עמוק כלכך עד שהרגשתי שאני יכולה לטבוע בו.
כל צליל מקולו נטף אפלה ורשע, אז ברחתי. לא שמתי לב אפילו לאן אני רצה." התנשמתי כשגמרתי לדבר, כאילו משקל כבד ירד מגבי. הנער היה מוכה תדהמה גם הוא. מעולם לא חשבתי שאומר משפט כמו שאמרתי כרגע ומעולם לא חשבתי שאאמין לסיפור הזוי כמו של הנער המסתורי.