מעבר ליער – פתח דבר (חדש)

ארגו קיפץ בקלילות בין עצי היער. הוא תמרן בחוסר תשומת לב בין העצים ודילג במיומנות מעל שורשים וסלעים. עם כל מגע של רגליו היחפות באדמה המכוסה עלים נשמע קול פצפוץ קל, שהפך להיות חלק מפסקול הרקע של מסעו מאז הגיעו לכאן. הוא הרגיש איך ברכיו נמלאות בכאב עם כל הצעד, אך זה היה שולי מכדי שייחס לכך חשיבות. ידיו פילסו לו דרך בין ענפים תועים ושמרו על איזון. מדי פעם נאלץ להיצמד לאחד העצים העבים ומכוסי הטחב בכדי שלא ייפול, מה שגרם לו להתמלא בלכלוך שיצר את מלבושיו של העץ.
השמש רפרפה קלות מבין העלים והטילה אור עמום על רצפת היער. מספיק אור בכדי שארגו יראה את דרכו, אך באותו הזמן לשוות ליער מראה אפל וקודר. לא עבר זמן רב והאדמה החלה מתעקלת מטה, יוצרת ירידה מתונה. עם זאת, העצים נותרו מאונכים לשמיים, עיוורים מתשוקתם לאור השמש.
ארגו המשיך להתנועע ולהתחמק במיומנות. הוא התנשף בכבדות והרגיש הקלה על כך שסוף סוף נקרתה בדרכו ירידה שכזאת. מרחוק שמע פכפוך מים עדין שהביא עמו צחנה וקרירות מרעננת. הוא לא ידע כמה זמן הוא כבר נע, או לאן הוא הולך. אך הוא ידע שהדרך לשם עוברת במקור המים שנמצא לפניו.
כעבור רגעים בודדים, עם החזקות רעש המים ותחושת רסיסי הטיפות על פניו, הצליח ארגו לראות נחל מבעד לעצים. הנחל בהק ממעט אור השמש שהגיע אליו, ומשך בחוזקה את עיניו. הוא החל להאט, מנפץ עוד ועוד עלים עם רגליו שהודו לבוראן על המנוחה המזדמנת. הוא עצר לגמרי והרגיש את נשימתו נעתקת, אחרי כן כופף את ברכיו ושם ידיו עליהן. הוא הביט באדמה המחורצת מבעד לעלים עד אשר הצליח לאזן את הראייה בין שתי עיניו.
הנחל היה מרחק צעדים ספורים מהמקום בו עמד. בקרבת הגדה לא היו עצים או עלים, רק אדמה רטובה. רעש זרימת המים חדר בעדינות דרך הצלצול המתמשך באוזניו של ארגו והיה כמוסיקה לאוזניו. הוא התיישר, עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה.
"מים," לחש בקול חנוק. היובש והחמיצות בפיו הנחו אותו אל עבר הנחל. הוא קרב אל הזרם ונפל על ברכיו. הוא פרס את כפות ידיו אל מול עיניו והביט בפצעים ובשפשופים שכיסו אותן. הן כאבו, אך הוא לא שם לב לזה עד עכשיו. ארגו הביט בהשתקפותו במימי הנחל, הוא היה נראה נורא. פרצופו היה מטונף ושיערו השחור משוטח על קרקפתו מכובד הזיעה. שפתיו רעדו בעודו מקרב את ידיו הצמודות אל המים. כאשר הן נגעו בזרם הוא הרגיש את קרירות המים, שכמו העבירו מכת חשמל של רעננות בגופו. הנחל לא היה עמוק, ארגו העריך שגובהו לא עולה על גובה ברכיו. משהוציא ידיו מן הזרם הוא קירב אותן בעדינות אל פיו ואת פיו אליהן. מגע המים בשפתיו ולאחר מכן בחלל פיו היה כמו לנשום לאחר זמן ממושך ללא אוויר. מעולם לא העריך כך מים.
"מה הם מעשי כאן, בחור צעיר?" שמע קול מאחוריו. הוא הסתובב בבהלה וגמע את המים במהירות.
במרחק מה ממנו עמדה אישה לבושה שמלה לבנה וארוכה. היא הייתה גבוהה מכל בחורה שראה עד כה, וגם יפה יותר. תווי פניה היו רכים ומרשימים. אפה היה קטן וישר ושפתיה אדומות ובוהקות. עיניה הירוקות זרחו מבעד לשערה השחור. היא הביטה בלבביות היישר אל עיניו של ארגו. הוא תחילה נרתע, אך משהו במבטה היה מהפנט.
"אני…" גמגם. "אני לא התכוונתי להפריע לך." אמר בהתנצלות. הוא התיישר לגמרי וניקה חול ואבק בזרועותיו ובגדיו.
היא מצידה הרימה גבה והטתה את ראשה קלות. "אתה אינך מפריע לי," חייכה. זהו היה החיוך היפה ביותר והקסום ביותר שנתקל בו. "היער אינו בבעלותי, אינני דבר פרט לדיירת. אך מחל לי, אינני רגילה לאורחים, בייחוד לא בחלק כה עמוק של היער. לכן, אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואלת שוב, אך מה מעשיך כאן?"
ארגו נשם נשימה עמוקה. טיפות מים עדיין נותרו בפיו והותירו אותו רענן באופן יחסי. הוא לא הרגיש בנוח לספר מה הוא מבוקשו, הוא לא סיפר לאיש. אף אחד לא יודע שהוא כאן, לאף אחד לא אכפת. אם כך, מדוע לה אכפת? הוא הרי לא ראה אותה מעודו. הוא רצה לשקר, אך משהו במבטה החייכני והחם לא אפשר לו לעשות כך.
"לפני שבעה ירחים, אבי נרצח." המילים זלגו מפיו. הוא כבר למד לחנוק את הדמעות כאשר הוא מספר על כך. אך הוא ידע שעיניו נעשו אדומות, הוא ראה את זה על פניה. היא עיוותה את פיה כלפי מטה כמחווה של צער והזדהות.
"זה נורא." אמרה ונשכה את שפתה התחתונה. "האמן או לא, אך גם אני איבדתי קרובים רבים במהלך חיי." היא הביטה מטה, הוא יכל להרגיש את העצב בתוכה. "זה אינו דבר פשוט, אני יודעת." המשיכה בקול רועד. "אך עם זאת, מה יש לך לחפש כאן?" היא הרימה את מבטה והישירה אליו את עיניה.
"אני הייתי שם, אני ראיתי את המתרחש." אמר בקול רועד. "מה שהרג אותו – מעולם לא ראיתי דבר כזה." הוא פקח את עיניו לרווחה, מנסה להעלות את מה שקרה בעיני רוחו בשנית, אך עם זאת נרתע מכך. "זה לא היה כלב, או סוס, או שור. זאת הייתה חיה רצחנית, בגודל של כרכרה. הניבים שלה היו בגודל של האמה שלי. היא.." הוא פרץ בבכי. "ביתרה אותו לחתיכות."
האישה פערה את פיה, הוא יכל לראות את התמיהה בעיניה. "אתה בטוח שזה מה שקרה? אולי זה היה פשוט שור גדול, או שהיית עייף מאוד וההתרחשות הייתה פרי דמיונך?"
"איך את מעזה," אמר בזעם. "אני יכול לתאר לך לפרטי פרטים מה קרה. אני יודע מה ראיתי – וזה לא היה דבר טבעי." היא נראתה פגועה, לרגע אחד הרגיש חרטה וצער על שככה נזף בה, אך המחשבה הזאת חלפה במהירות.
"בהנחה שזהו אכן מה שקרה, מדוע הגעת דווקא ליער הזה?" שאלה, מדגישה את שתי המילים האחרונות.
"כל האנשים בעיר ממנה אני בה, מהזקן עד לצעיר שבהם, מכירים את הסיפורים על אודות היער הזה." אמר בעודו מנסה להחניק את הדמעות.
"לאן אתה חותר?" היא שאלה ומבטה לבש אדרת רצינות. הוא יכול להרגיש את חוסר שביעות הרצון שבה. באופן לא ברור, היה נדמה לארגו שיופיה החל להשאב ממנה.
"אני רוצה תשובות."