מסתורי המפתח (פרק 4)

נכנסתי לבית, כמו שציפיתי האור בסלון היה דלוק. נכנסתי לסלון ושם מצאתי את אבא שלי מתהלך הלוך ושוב, אמא שלי יושבת על הספה עם מבט מודעג, ואחותי יושבת לידה ומנסה להרגיעה אותה. ברגעה שניכנסתי לסלון רציתי פשוט להעלם ! כולם הסתכלו עלי במבט של הקלה שמהר מאוד הפך לכעס…
"איפה היית נערה צעירה?" שאל אבי.
"אממ…" אמרתי….
"את יודעת כמה דעגנו ??" אמרה אימי. "ועוד כשהתקשרנו לבצפר אמרו שהלכת באמצא היום".
"כן איפה היית?" שאלה אחותי.
מה יכולתי להגיד? ששדים רדפו אחרי, נפלתי מגשר, התעלפתי, ואחר כך התאוררתי בדירה של שני אנשים שאני בקושי מקירה שהסיעו אותי הביתה?
"אנחנו מחקים להסבר" אמר אבי.
"אמממ.. לא הרגשתי טוב אז התכוונתי ללכת הביתה אבל לא היה לי מפתח לבית אז האנה הציאה שאני יבוא אלה הביתה לנוח כי בכול מקרה אין אף אחד אצלה בבית.. וכניראה נרדמתי.. ו… אממ.. האנה לא האירה אותי אז כשהתעוררתי לפני חצי שעה הלכתי ישר לפה…"
מזל שההורים של האנה בחול והיא גרה לבד בבית שלה.. כמבן שבני דודים שלה באים לראות מה שלומה וכול זה אבל בעיקרון היא ואח שלה לבד… מי ידעה שלהתחבר עם האנה יעזור כל כך ביום מהימים…
האמת שאני לא יודעת איך בכלל נהייתי חברה שלה.. היא אחת מהבנות היפות ביותר בשיכבה והמקובלות ביותר, יש לה שער בלונדיני ארוך וחלק, עניים כחולות בהירות מהממות, וחיוך שכול הבנים מטורפים עלו. ואני.. בו נגיד שאני ממש לא מקובלת או יפה במיוחד.. פשוט הושיבו אותה לידי בכיתה ואי אפשר לא לחבב אותה אז התחלנו לדבר.. (במיוחד היא התחילה לדבר) ומאז אנחנו חברות..
אבא שלי נראה קצת מפקפק בסיפור אבל נראה שאמא שלי יותר האמינה לו… טוב סליחה אבל זה כול מה שיכולתי להמציא בהתראה קצרה כול כך..
'אוך.. לא המבט הזה.. רק לא זה .. אין לי כוח לזה עכשו.. ' אחותי הסתכלה עלי במבט שאומר לא הצלחת לרמות עלי לרגעה.. ונראה שהיא הולכת להתנפל עלי בשאלות ברגעה שנצא מהחדר…
"שזה לא יחזור שנית! את היית יכולה לכולה לפחות להתקשר עלינו" אמר אבי בטון עיף.
"סליחה , זה לא יקרה שוב" אמרתי. "אני הולכת לישון.."אמרתי ונתתי לאמי חובוק כי היא נראתה כאילו עוד שניה היא מתעלפת… עליתי למעלה… נכנסתי מהר בכול יכולתי לאמבטיה כדי להתחמק מאחותי ..
האמבטיה הורידה ממני את כול הלכלוך שצברתי המשך היום ומילאה אותי בכוחות חדשים.
כשפתחתי את הדלת רו כבר התנפלה עלי.
"נווו… מה עשית היום??" שאלה.
"למה את מתקוונת?" שאלתי כתמימה, וכבר הבנתי שאני צרכה לאמץ את המוח שלי שוב להמציא תרוץ.
"את לא באמת חושבת שהאמנתי לרגעה לסיפור הזה שהמצאת לאמא ואבא..! ראיתי איך נישיאית להמציא משהו אמין.. ואני חייבת להודות שאת מוכרחה לעבוד על ההמצאות שלך.." אמרה במבט מזלזל.
"אוך… את כזה מתרד" לא יכולתי לעצור את עצמי מלהגיד את זה. "אין לי שמץ על מה את מדברת. לילה טוב" אמרתי ותרקתי את הדלת של החדר שלי בפניה.
'אני אטפל באה מחר.. אין לי עצבים לזה עכשו' חשבתי. נישכבתי על המיטה באפיסת כוחות, ונירדמתי תוך כמה שניות.

השעון המעורר מצלצל, מודיעה לי שכבר בוקר. כול השרירים שלי היוא תפוסים מאתמול. 'אוף, צריך לקום'.
גררתי את עצמי מתוך המיתה בלי חשק. והתחלתי להתארגן לבצפר. בדרך למטה במדרגות ראיתי את אחותי עם פרצוף נעלב. אצרתי אותה.
"אני יספר לך אחר כך מה קרה אתמול.. אל תכעסי.. פשוט הייתי עיפה אתמול" אמרתי.
"את לא חייבת, אני לא מכריחה אותך לעשות שום דבר" אמרה עדיין עם אותו פרצוף.
"לא, אני רוצה" אמרתי בחייוך מזויף.
"טוב רק עם את רוצה" ראיתי שהיא מנסה לשמור על הבעה חתומה אבל ראיתי ניצוץ של שמחה וסקרנות העינה.
יופי בעיה אחת נפתרה. נשארו רק עוד מיליון בעיות אחרות…

כשהגתי לכיתה האנה ישר קפצה עלי. "איפה היית אתמול??" שאלה.
אוף… שוב צריך להמציא סיפור… "אממ.." אמרתי. ולמזלי לא הייתה לי הזדמנות להמשיך כי הצלצול לשיעור בדיוק צלצל. התיישבתי השולחן הרק שלי… כי מאז שהמורה ראתה שאני והאנה מדברות אז היא העבירה אותה מקום..
המורה ניכנסה ואחרה עוד ילד.. כנראה ילד חדש.. רגע !! זה קאס? מה הוא עושה כאן??
"שקט ! שקט בקשה !" אמרה המחנכת. "יצטרף אלינו ילד חדש לכיתה. בבקשה תכבלו אותו בברכה" היא אמרה.
כול הבנות יש נדלקו… כי עם שכחתי להזכיר את זה אז קאס חתיך… אבל נראה שקאס לא שם לב אפילו, הוא רק עמד שם ובהה במשהוא לא ברור…
"אוקי ! שקט בבקשה ! קוראים לו קאסטיאל.." אמרה המורה.
"קאס" אמר.
"סליחה?" היא אמרה.
"קוראים לי קאס" אמר.
"אוקי.. אז קוראים לו קאס והוא ילמד איתנו.. בבקשה תשב ליד אליס" אמרה בטון קצת מעוצבן.
קאס התיישב לידי. ועדיין נראה אדיש.
"טוב עכשו נתחיל בשיעור" אמרה המורה.
"מה אתה עושה כן ??" שאלתי .
"מה זאת אומרת? אני מגן עליך.. ואני עדיין לא מאמין שאני שוב תקועה בבצפר…" אמר מתוסקל.
"אתה לא חייב להיות פה! אני לא חייבת שישמרו עלי כול הזמן !" אמרתי.
הוא הרים גבה כלא מאמין שאני יכולה לעשות משהו.
"אוף…" אמרתי.
קאס אפילו לא טרח להוציא מחברת ולעתיק.. הוא פשוט ישב שם ובהה בחלון. מה ניסגר עם הילד הזה?
בציצול האנה ישר התקרבה לשולחן שלנו.
"איפה היית אתמול" שאלה מסוקרנת.
"אממ.." שברתי את הראש אבל לא היה לי שום תרוץ..
"היא הייתה איתי" אמר קאס כשראה שאני תקועה "לא מצאתי את הכיתה.. אז התחלנו לדבר ולא שמנו לב שהזמן עובר.." אמר בחיוך מזויף.
האנה הסתכלה עלי במבט של 'אני לא מאמינה שלא סיפרת לי ' וידעתי שהיא תירצה פרטים אחרי זה…
"טוב, אני צריכה ללכת הבטחתי לדיוויד שאפגוש אותו בקפיטריה" אמרה, והלכה לכיוון הדלת.
דיוויד חבר שלה כבר מכיתה ו' ואפשר להגיד שהם פשוט זוג משמים.
"תודה" אמרתי.
"מתי שתרצי" אמר.
קמתי והתחלתי להתקדם לכיוון הקפיטריה. קאס קם והתחיל ללכת אחרי.
"למה אתה הולך אחרי?" שאלתי
"אני אמור לשמור עליך, ואיך אני יעשה את זה עם את לא לידי? שאל.
"אני יכולה לידאוג על עצמי יפה מאוד, תודה רבה." עניתי קצת מעוצבנת.
"מה שתגידי" ענה והתחיל ללכת בכיוון הנגדי.
נשארתי לבד. למרות שעצבן אותי שהוא עקב אחרי לא רציתי שילך.. רציתי לגלות עלו דברים, האמת שאני לא יודעת עלו שום דבר. התאבון כבר נעלם לי. והחלתתי ללכת למקום הסודי שלי. שם אני מבלה כשלא בלי לראות אף אחד.
המקום הזה הוא גג בצפר. כמבון שיש מנעול לגג אבל הוא החליד כבר מזמן ואף אחד לא יודעה את זה. אז זה הפך להיות המקום השקט היחיד בבצפר. עליתי לגג. כמו תמיד התישבתי ליד המעקה, הסתכלתי למטה על כול הילדים שצוחקים ומפטפטים על דברים לא חשובים.
ולחשוב שעד אתמול אני הייתי אחת מהם. כול כך הרבה השתנה מאז. כול הדברים האלה נראו לי כבר לא חשובים.
נכון שאף פעם לא הרגשתי שייכת אבל חשבתי שאולי אני טועה. אבל עכשו ידעתי בודעות שאני לא שייכת וזה העציב אותי. נתתי למחשבות לזרום ולתת לרוח שעל הגג לקחת אותן. זה משאהבתי הגג הוא פשוט שקט ואפשר לחשוב בלי שיפריעו לך.
שמעתי את הצילצול לשיעור. כול הילדים פנו לכיתות. 'גם אני צרכה ללכת' חשבתי. אבל לא רציתי. רציתי להישאר שם. 'טוב להפסיד שיעור אחד לא יהרוג אף אחד' חשבתי, ונישארתי על הגג.
הבצפר נהיה דומם, כאילו אין שאם אף אחד, כולם לומדים. אהבתי את השקט.
דלת הגג ניפתחה, הסתכלתי לראות מי שם וראיתי זוג עניים שחורות מסתכלות עלי.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא 'למה הוא חייב להפריעה' ואז קלתתי שזה שד.
הוא היה בארך בשנות השלושים עם שער קצוץ ועם קעקועים על כול הגוף.
"מצאתי אותך !!" אמר השד בחיוך ניצחון. "תני לי אותו" אמר.
הבנתי מיד שהוא התכוון למפתח, שדרך הגב אני לא יודעת אפילו איך הוא נראה.
"אני לא יודעת איפה הוא" אמרתי.
"אל תשחקי איתי צידת" אמר וצעד צעד קדימה עלי.
"אני באמת לא יודעת איפה הוא" אמרתי וצעדתי מצעד אחורה.
"אל תחריכי אותי לקחת אותו בכוח, פשוט תתני לי אותו ואני לא אפגעה בך" אמר. וראיתי ניצוץ של שינאה טהורה בעינו וידעתי שגם אם אני הייתי נותנת את המפתח לו היא היהי הורג אותי.
הוא התקרב עוד צעד. "על תתקרב" אמרתי.
הוא לא הקשיב לי והתקרב עוד מספר צעדים. אני הלכתי אחורה אבל ראיתי שהגג עומד להיגמר לי.
התחלתי להיכנס לפאניקה. מה אני עושה עכשו? אין לי דרך לברוח, הוא חוסם את היציאה. ובקצב הזה אני הולכת ליפול מהגג.
באותו רגע קאס התפרץ לגג. ראיתי איך הכעס מתפשט בפנו.
"נזוז ממנה" אמר.
השד גיחך "למה מי יעצור אותי? אתה?" אמר בטון ציני.
השד פנה עלי, עכשו הוא היה ממש לידי. הוא תפס בידי ושאל בקול מאים "איפה המפתח??"
הכול קרה כול כך מהר. קאס יצר משהוא לבן שזז ביד זה ניראה כמו כמה ברקים קטנים, השד הסתובב במהירות לכיוונו ושחרר את ידי, נדחפתי בגלל הסיבוב שלו אחורה ומצאתי את עצמי האוויר. ללא ריצפה מוצקה מתחתי. התחלתי ליפול.