מסע של ציור- הקדמה.

היה זה יום שמש קיצי ורק נערה אחת ישבה על הספסל שליד פארק המשחקים.
הנערה הוציאה פנקס ציור ועט מתיק הגב שהונח לידה אך לא היה שלה, הפנקס היה גדוש בציורי מלאכים, שטנים, דרקונים ועוד שלל יצורים מרשימים שנראו כאילו יכלו לקום לחיים.
העט השמיע קליק חלוש כשהנערה הוציאה את מחט הדיו הקטנה החוצה בכדי להתחיל לצייר והנערה לקחה נשימה ארוכה ואיטית לפני שהעט עוד נגע בכלל בדף החלק.
'שמי אריאל,' חשבה הנערה וציירה עין 'ועברתי רבות מכפי שתוכלו לדמיין.'
הנערה שקעה במחשבות על עברה ומבלי לשים לב ציירה ציור של אישה, ילד אחד שם לב שהיא מציירת ורכן כדי להסתכל.
'האש בערה באח אך לא הרגשתי אותה,' המשיכה הנערה בלי שאיש יישמע אותה 'כבר חשבתי שזהו, הכול נגמר כשלפתע דלת החדר נפתחה וממנה הגיח איש שאת פניו לא ראו ולא ייראו.'
בתיאום מושלם עם הסיפור בראשה נעו תנועות ידיה ויצרו אישה שבשיערה שזורים קטעים מעברה של הנערה, הילדים שכבר הספיקו להיאסף סביב הספסל בכדי לראות את ציורה נדהמו.
'וכך הגעתי הנה, ללא שמחת חיי שנילקחה ממני וכנראה לעולם לא תשוב.' סיימה הנערה את הסיפור בראשה וכך גם את הציור המופלא.
הנערה פקחה את עיניה והביטה על הציור במשך דקה או שתיים, קמה מן הספסל והלכה לדרכה.
ילד חום שיער הסתכל עליה ובליבו נשבע שיחזיר לה את שמחת חייה, משום שסיפורה נשאר בראשו כמו הציור שציירה.