מסע – פרק שישי

–
אומרת מראש שזה פרק קצת יותר רומנטי מהרגיל… כבר שונאת את עצמי על כמה שהוא רומנטי. תיהנו!
–

כריסטיאן בחן בעניין את הנשר החג מעליהם. הוא מעולם לא ראה התנהגות כזו של חיה לאחר ריפוי. הנשר נהפך לבן-לווייתה הקבוע של קת'רין.
כריסטיאן לא היה מרפא מוכשר מאוד, אבל בשליטה בבעלי חיים הוא הצטיין. מובן שהוא היה יכול לגרום ליצור, כל יצור, להתנהג כך אם רק רצה. אבל הוא היה צריך לתחזק את הקסם באופן קבוע בשביל שלא יתפוגג והיצור ילך לדרכו.

כריסטיאן ידע לזהות את ההילה המיוחדת והמסוימת של ההשפעה של הקסם על בעל חיים, והוא לא איתר את ההילה הזו מסביב לנשר. נראה כי הוא היה אסיר תודה.
כך או כך, כריסטיאן לא יכל לחכות להזדמנות הבאה שלו לרפא יצור ולבדוק האם זה יקרה. הייתה לו נפש חוקרת וסקרנית, והוא לא יכל להניח לתעלומה הזו לחמוק מבין אצבעותיו.

ערב נפל על החבורה, בלי עוד תקריות. הם חיפשו מקום לחניית לילה ביער שצמח לצד שביל הנוודים, ומצאו פינה מיוערת פחות שלצדה נח אגם קטן.
לאחר שאכל כמה ירקות ופירות, התגנב כריסטיאן אל סלע רחב ושטוח יחסית ליד האגם, וצפה בדממה שלווה במים מחזירים את אור הירח, והאזין לציפורים ולחרקים.

בשלב מסוים הצטרפה אליו אלכס. היא התיישבה לידו, והוא חש את עיניה הירוקות והגדולות נעוצות בו.
"כריס?" שאלה. הוא המהם. "אי פעם חשבת… עלינו?" גוש קטן נוצר בגרונו. "מה זאת אומרת?" שאל כריסטיאן בקול חנוק מעט. "אי… האם אי פעם חשבת… לקחת את מה ש… את מה שיש בינינו ל-לדרגה אחרת…?" שאלה באיטיות מהוססת.
הוא לא העז להביט בה. "לא…" אמר כריסטיאן בקול ברור. "אתה-אתה רוצה לנסות?" הקול שלה נקטע בהתרגשות. לפני שהספיק להגיב שפתיים חמימות נצמדו אל שלו, וידיים קטנות ליטפו את צווארו. תחושה חמימה התפשטה בתוכו, והוא הרגיש כאילו בטנו מתהפכת. הנאה זרמה בוורידיו.
הוא מעולם לא חשב ששפתיה של אלכסנדרה היו רכות. הוא מעולם לא חשב על שפתיה. אבל הן היו רכות. כל כך רכות.

כריסטיאן הצליח לנתק את עצמו ממנה ובהה בה בהפתעה. היא החזירה לו מבט ביישני. "אתה…?" שאלה מבלי לסיים. המילים נעתקו מפיו. הוא יכל רק לבהות בה, בחברת הילדות הזו, שכרגע נישקה אותו.
היא השפילה את מבטה וקמה. כריסטיאן חשב שהוא ראה דמעה מנצנצת על לחייה. "אני מבינה." היא אמרה בשקט וחזרה למחנה.

———————————————-

"הוא לא רוצה אותי!" צעקה אלכסנדרה בלחישה על קייל. דמעות יגון זלגו על שתי לחייה. "אז קחי אותו! זה ברור שהוא מטורף עלייך!" היא צנחה על ברכיה. "זו הייתה התכנית שלך, נכון? שלחת אותי בכוונה אליו. נטעת בי תקוות שווא. הכל היה מתוכנן… בוגדת! חשבתי שאת חברה אמתית שלי!" אלכסנדרה סטרה לקייל בכוח ורצה אל אוהלה.

——————————————————————–

טרה השתעשעה בסלילי אופל קטנים שהפריחה מאצבעה. השחור שלהם היה כהה יותר מהלילה. הוא היה שחור אטום, שחור ששואב לתוכו את הכל.
זיכרונות מהפעם היחידה בה השתמשה בקסמה על בן אדם הבזיקו בראשה:
טים ביירוסק מחזיק סכין ומתקרב אליה.
תנועת ידה האוטומטית והבלתי רצונית.
הערפל השחור שאפך את טים ביירוסק.
זרועותיו ורגליו המעוקמים.
עיניו שיצאו מחוריהן.
גרונו המכווץ.
הצליל הדק שהשמיע כשמת.

בלי ששמה לב היא עטפה את עצמה בחשכה. בהינד ראש עצוב היא סילקה את החושך היונק והמדכא שעטף אותה כגולם. פרפר לא יצא ממנה.

"על מה את חושבת?" שאלה אותה קת'רין, שצצה משום מקום כהרגלה. קת'רין התיישבה על בול העץ הנפול עליו ישבה טרה. טרה משכה את כתפיה. "על הכוח שלי." אמרה בשקט זה היה מאותם רגעים שבהם דיכאון מפתיע ובלתי מוסבר נפל על בן אדם.

קת'רין הניחה את זרועה על כתפה של טרה ומזכה אותה קרוב אליה, תומכת בה בדרכה השקטה והאוהבת.

טרה נשכה את שפתה כשחשבה על השינוי שהתחולל ברגשותיה לאחרונה. זה היה מפתיע, מטלטל, משונה ומרגש. כל רגשותיה המטופשים אל גבריאל נעלמו, והותירו מקום לאדם חדש. ואדם חדש אכן נכנס.

"קת'רין?" שאלה בשקט. קת'רין הביטה בה בשאלה.
טרה רכנה ונשקה בקלילות לשפתיה של קת'רין. פיצוץ של צבעים, ריחות, מראות, קולות ותחושות התרחש במוחה.
טרה קמה וחייכה באדיקות אל קת'רין המופתעת.
"תודה," אמרה בשקט ופרשה אל אוהלה.

*********************************************

טרה התעוררה בפיהוק, וחייכה לעצמה בשקט כשהעלתה במוחה את התחושות המיוחדות שעלו בה אתמול בערב.

צרחה רחוקה חטפה אותה בחזרה אל ההווה.
היא הזדקפה במהירות והאזינה היטב הנה זה נשמע שוב.
היא הייתה בטוחה.

היא יצאה מהאוהל ואיתרה בעיניה בפחד את גבריאל.

"גבריאל!" צעקה. הוא הסתובב והביט בה במבט קצר רוח.
"חכה לי," אמרה, והם רצו יחד.