מסע – פרק ראשון

***
"כריסטיאן!" צעקה אלכסנדרה בצחקוק. היא הייתה בת שנתיים, הוא בן שלוש. שיערו השחור שהגיע לכתפיו קיפץ בזמן שהוא ניתר סביבה, שישבה על הדשא. "אני מירנדה ווקהולם!" צעק וכפף את גבו הקטן, מעווה את פניו והולך סביבה. "אני מסריח!" צעק וקיפץ בהנאה. מאז ומתמיד נהנתה אלכסנדרה מהחיקויים שלו של מוריהם. היא צחקה ונפלה על גבה, תופסת את בטנה. הוא קפץ עליה והתחיל לדגדג אותה. הצחוק שלה היה כל כך רם שפלא שאף אחד מהמורים לא בא לנזוף בהם ולהלקות את ישבניהם. היא הצליחה לדחוף אותו ואז הבחינה לראשונה בילד מביט בהם בדממה. שיערו היה בלונדיני לגמרי ונצץ בשמש. היא מעולם לא ראתה אותו לפני כן. היא מרפקה את כריסטיאן ולחשה באוזנו: "תראה את הילד הזה," כריסטיאן קם וניגש את הילד בהליכה המגושמת המאופיינת לגילו. "מי אתה?" שאל כריסטיאן בחוסר טאקט. "גבריאל." אמר הילד בקול שקט. אלכסנדרה קמה וניגשה אל שני הבנים. היא בחנה את הילד בסקרנות וחיוך ביישני עלה על פניה. "אני אלכסנדרה." הציגה את עצמה והתנועעה מצד לצד. חיוך פצפון עלה על פניו.
"היי." מלמל ואז הביט לאחור. אלברטו בבניה, שכריסטיאן נהג לכנות אלברטו בבוניה, דידה אליהם והניח יד אבהית על כתפו של גבריאל. האיש היה בן תשעים ואחת. "אני רואה שהכרת את כריסטיאן ואלכסנדרה. את השאר נכיר אחר כך. בוא." וכך הוא הלך.
***
אלכסנדרה הזדקפה במיטתה. מבט מהיר בחלון בישר לה שעדיין היה לילה. היא קימטה את מצחה על החלום שחלמה. היה זה זיכרון מגיל שנתיים, על הפגישה הראשונה שלה עם גבריאל.
היא התגעגעה לכריסטיאן הישן. כריסטיאן החצוף, והקולני, והמצחיק, שתמיד רצה להיות במרכז תשומת הלב. עכשיו, שלוש עשרה שנים אחרי הזיכרון המאושר, הוא היה שקט, מסוגר, ובעל הומור שחור ומעצבן. אבל היא בכל זאת אהבה אותו. במשך השנים, היא גילתה שהאהבה שלה אליו מתפתחת וחוצה את הגבול של אהבת ידידים. עד כמה שניסתה, היא לא הצליחה להעלים ואפילו לא להפחית את האהבה המתמשכת והיציבה שלה אל הנער הנאה, המצחיק, החכם, הנחמד והמושלם. לפחות לדעתה. היא מצמצה ואז קמה ממיטתה, בידיעה שהיא לא תוכל לחזור לישון.
אלכסנדרה הצליחה למצוא את העששית ולהדליק אותה בקסמה. היא הניחה אותה על השולחן שבמרכז חדרה הקטן והתיישבה על כיסא עץ מרופד בכרית, נאנחת ומשחקת עם אצבעותיה בשערה החום והכהה. כל כך הרבה קרה מאז אותו יום… אימונים, ריבים, פציעות, אכזבות, גילויים… מצד הבנות, היו בעיקר ריבים על גבריאל. מסתבר שגם קייל וגם טרה מצאו בגבריאל משהו מושך להפליא.
קת'רין מעולם לא הביעה את דעתה על ה "חמידות" של אף אחד משני הבנים, וריכזה את עצמה באימונים נמרצים ושקטים. אלכסנדרה תמיד חיבבה את קת'רין, ובין השתיים נוצר שלום חמים ושליו. היא לא ידעה אם אפשר להגדיר את מה שהיה ביניהן חברות, כיוון שלא החליפו יותר מעשרים מילים בהיכרות של החמש עשרה שנים שלהן. את גבריאל היא לא חיבבה. הוא היה מרדן, עקשן, עצבני, שקט, ואנטי-חברתי. כולם ידעו כמה הוא שנא את האחוזה, וכמה רצה לברוח. לדעתה הוא היה נער מגעיל ומתנשא. גם כריסטיאן לא חיבב אותו. מרוב מחשבות נוסטלגיות מוחה התעייף והיא התכרבלה מחדש במיטתה.

—————————————————————–

"כל הכבוד, קת'רין." אמרה גברת קרולינה מייס. עיניה הסגולות נצנצו. קת'רין הנהנה ופתחה את אגרופה, מתרחקת מפיסת המתכת שהייתה בגובה שלושה מטרים, ועכשיו הייתה מעוכה, כאילו אגרוף ענקי קימט אותה לכדור. טרה חייכה אליה בהערכה, עיניה הירוקות חמימות. קת'רין ראתה בזה כבוד שטרה הייתה חברה שלה, כיוון שאת רוב האנשים היא תיעבה, בלי סיבה גלויה לעין. רק היא וטרה היו בשיעור עם גברת קרולינה, כיוון שרק הן התמחו בקסם המתכת, ורק גברת קרולינה התמחתה בקסם המתכת בקרב המורים. גברת קרולינה הציבה עוד לוח מתכת וכשטרה קידמה את אגרופה, נזכרה קת'רין בערב בו שתיהן עשו את הקעקועים שלהן.
היא הייתה בת ארבע-עשרה, וטרה הייתה בת חמש עשרה וחצי. הן הלכו לעיירה הקרובה באחד מהערבים הפתוחים הבודדים שהאחוזה נתנה להן. הן לא תכננו לעשות קעקועים, זה פשוט קרה. באותו ערב הטריד גבר את טרה, וזאת העיפה לו סנוקרת לפרצוף ששברה את אפו ועילפה אותו לחמש דקות תמימות. קת'רין נדדה הרחק מטרה ונתקלה במחזרה מזוויע: תרנגולת עמדה על חזו של תינוק קטנטן וניקרה את עיניו. התרנגולת הרימה את מבטה וחשפה לקת'רין את עיניה השחורות ואת הערפל השחור שאפף את גופה. מיד היא הבינה שקוסם שמתמחה באופל כישף את התרנגולת. במהירות מחשבה שהפתיעה גם אותה היא שלחה מטח אוויר חד שערף את ראשה של התרנגולת. לאחר מכן באותו הערב, כשהתאחדה עם טרה, החליטו השתיים לסמל את האויבים שהביסו.
היא ליטפה את עורפה, איפה שאיקס עשוי משני ברקים מוצלבים הוטבע על עורה.
גם שיעור בהתמחות בקסם אש התנהל עכשיו עם מר לאונרד זלקוס, בו השתתפו גבריאל אלכסנדרה וקייל. המחשבה על גבריאל העבירה בה צמרמורת קלה. הדרך שבה עיניו האפורות-ירוקות ננעצו בשלה, התדמית האפלה והמסקרנת שלו, האדישות הסקסית שלו, החכמה שכתובה על כל סנטימטר בגופו השרירי, הכישרון העצום שלו בקסם… היא נאלצה להתאמץ בשביל למנוע מריר לזלוג על סנטרה. למרות שקת'רין נשבעה לעצמה שלא תאהב שוב, נראה כי הפרה את השבועה די מהר. היא תמיד שמעה את קייל ואת טרה מפטפטות בהתלהבות על המראה המדהים שלו, וניסתה למנוע מעצמה מלקום ולהרוג את שתיהן. אבל היא לא יכלה שלא לחבב את טרה. את קייל היא לא חיבבה, למרות שלא הייתה לזה סיבה. היא עשתה רושם נחמד, אבל משהו בה לא הסתדר לה.
לכריסטיאן הייתה שעה של אימון אישי, שבמהלכה הוא התאמן לבד, כיוון שהלו"ז של השיעורים היה מסובך כל כך, שלא הצליחו למצוא לו שיבוץ בשעה הזו. בשעה הבאה יהיה שיעור של ריפוי עם גברת מירנדה ווקהולם, בו היא תשתתף, יחד עם כריסטיאן, שיעור אדמה עם מר אלברטו בבניה, בו רק קייל תשתתף, ושיעור אופל עם גברת קרולינה מייס, בו ישתתפו טרה ואלכסנדרה. בשעה הזו תהיה לגבריאל שעה חופשית. "כל הכבוד בנות. עכשיו שכל אחת תלך לשולחן שלה ותיצור לי פסל של חיה כלשהי מקוביית האבן שם." (שליטה במתכת מתווספת לשליטה באבן, כמו גם ששליטה באדמה מתווספת לשליטה באבן) קת'רין ניגשה מיד אל העמדה שלה והסתכלה על הקובייה בקימוט מצח מפחיד למדי. היא תהתה באיזו גישה לנקוט. פשוט לעצב מחדש את האבן, או לרסק חלקים ממנה? היא החליטה לנקוט בשיטה הקשה יותר והחלה לרסק בדייקנות את האבן לצורת החיה שבחרה. כשסיימה קראה לגברת קרולינה בגאווה. גברת קרולינה בחנה בדקדקנות את החתלתול החמוד להפליא שישב ובהה בה בעיני אבן. "כל הכבוד, קת'רין!" קראה בהתפעלות לבסוף. קת'רין חייכה ושיבחה את עצמה. לאחר מכן ניגשה גברת קרולינה לראות את הצב שיצרה טרה בשיטה שבה נקטה גם קת'רין.
כשהשיעור הסתיים נפרדו השתיים בעוד כל אחת הולכת לשיעור שלה. במסדרון היא חלפה על פני גבריאל ומיהרה להשפיל את מבטה במבוכה כשעיניו פגשו בעיניה העל-טבעיות והצבעוניות. היא נכנסה לכיתה והתיישבה על הכיסא שלה בציפייה. שיעורי ריפוי תמיד היא מעניינים וכפיים, הן כי ריפוי הייתה מלאכה שהסבה עונג לקת'רין, והן כי מירנדה ווקהולם הייתה היצור החמוד, החביב והמקסים ביותר שהיא הכירה. היא חייכה אל כריסטיאן חיוך קטן והוא החזיר לה העוויה נאה. גברת מירנדה נכנסה לכיתה וחייכה בעונג הנצחי שלה, מכניסה את ארנולד רוח הרפאים ואת צחנת הפרחים שלה עמה.

——————————————-

גבריאל נשען על אחד הקירות החיצוניים של האחוזה, משתעשע בעצלות עם המים שבמזרקה. הוא גרם להם לרחף באוויר בכל מיני פעלולים מתוחכמים ואז הנחית אותם בחבטה בחזרה בכן האבן, מתיז מים על ציפורים חפות מפשע. הצבע האדום הדהוי של אחת מהציפורים הזכיר לו את עיניה המיוחדות של קת'רין הורור. הוא עיווה את פניו בחיוך משועשע ועקום במחשבה שלשניהם יש שמות משפחה שגורמים לקרולינה התקפי לב. המחשבה על קרולינה מייס מיד הורידה את חיוכו. האישה הנוראית הזאת. קטעה אותו ממשפחתו, שלמרות שהייתה רחוקה ממושלמת, עדיין הייתה משפחה, ועוד ציפתה שהוא יכיר לה טובה על כך. על מה הוא אמור להכיר טובה? על כך שהיא כלאה אותו כאן והעבירה אותו בסבל רב בשביל שיהיה קוסם הצעצוע הפרטי שלה? על כך שהיא ייעדה אותם, את כולם, למשימה שהיא אפילו לא טרחה לחלוק איתם? מרירות גאתה בתוכו והוא החליק לישיבה נרגזת. אם היה יכול, הוא היה הורג אותה, אבל היא שלטה באופל, מתכת, אש ואוויר. ושלטה בכולם ברמות שהוא יכל רק לחלום עליהן. אמנם הוא היה הקוסם המוכשר ביותר מבין ששתם, אבל ששת הקוסמים הזקנים היו עוצמתיים יותר ממה שיכלו לדמיין. והם ציפו מהם להיות חזקים יותר.
הוא הניד בראשו. חבורה של זקנים משוגעים, זה מה שהם היו. הוא התפלש במרירות של עצמו עוד קצת ואז נשמע דנדון מיוחד. את הדנדון הזה השמיעו רק בשביל התאספויות מידיות ודחופות. הוא קם על רגליו, ומתודלק בכעס של עצמו, צעד במהירות נחושה אל חדר הישיבות. עיניו התעכבו לשנייה על הדלת הגבוהה והשחורה ועל היהלומים הכחולים והירוקים שהיו משובצים בה ואז נכנס, מתיישב על כיסא ומחליף מבט מסוקרן עם קת'רין.